זריקת מרץ לתחום קצת ישנוני

בשבועות הקרובים אמור להיפתח מתחם הסינמה סיטי החדש בירושלים. מרכז ענקי של בידור, קניות וקולנוע, סמוך לבנייני האומה, שמצטרף לקומפלקסים הקיימים בצומת גלילות ובראשון לציון, ולעתידיים שייפתחו באשדוד, בחיפה ועוד. יצא לי לערוך סיור במתחם הירושלמי החדש לצורך סדרה תיעודית שאני משתתף בה, ובמסגרתו חזיתי גם באולמות החדשים שיעמדו בקרוב לרשות הקהל. בתוך כל המקדש הקולנועי הזה, גולת הכותרת היא דווקא אולם תיאטרון מפואר בעל אלף מושבים. אולם דומה במימדיו מוקם עתה גם בסינמה סיטי גלילות הוותיק יחסית, ויוקם בכל אחד מהקומפלקסים העתידיים.

המטרה ברורה ומוצהרת: האחים משה וליאון אדרי, בעלי הרשת, עומדים להיכנס באופן פעיל גם לעולם (ולאולם) התיאטרון. ליאון אדרי התווה באוזניי את התכנון הברור – ברגע שיעמדו לרשותם לפחות שלושה אולמות תיאטרון גדולים, הם יחלו לייבא לישראל הפקות ענק מחו"ל בסגנון "פנטום האופרה", והללו יערכו סיבוב בין האולמות הגדולים. אחת הבעיות המרכזיות כרגע בארץ בתחום הפקות הענק היא היעדרם של אולמות בסדר הגודל הזה, מה שכאמור אמור להיפתר בתוך כשנה שנתיים.

אבל לחדירה הזו של האדרים לתחום התיאטרון עשויה להיות משמעות גדולה בהרבה מהפקות ענק מיובאות. היא עשויה להביא – וזו אחת ממטרותיה – לשובו של התיאטרון המסחרי לארץ. זה ששגשג פה עד לשנות השבעים באמצעות מפיקים מיתולוגיים כמו גיורא גודיק או פשנל, ומאז נעלם כמעט לגמרי. הוואקום הותיר את הבמה לתיאטראות הרפרטואריים, והללו, ממכלול רחב של נסיבות, נכנסו לתוך החלל שנוצר והחלו להפיק הצגות שבעצם שייכות מהותית לעולם המסחרי, כמו "מרי לו" או "גבירתי הנאווה".

בהמשך כבר נוצר עיוות בסיסי בעולם התיאטראות הרפרטואריים. כדי להחזיק מעמד תקציבית הם פיתחו תלות בהפקות המסחריות האלה, הבאות על חשבון חומרים אמנותיים יותר, אך גם אינן נקבעות רק על פי פרמטרים מסחריים של מפיק פרטי. זהו מעין איזור דמדומים לא בריא בעליל, שבו מנהלי תיאטרון רפרטוארי צריכים להלך בין הטיפות ולייצר הפקות נוצצות עם "תירוץ" אמנותי. הנפגע המרכזי הוא הקהל, על כל גווניו. צופים המחכים לשואו מהוקצע ועממי נרתעים מללכת לתיאטרון הממוסד. ואילו צופי תיאטרון נלהבים ומביני עניין מקבלים פחות אמנות ויותר מסחר בתוך המנוי שלהם. ובקיצור – דרושה הפרדה מחדש.

ניצנים לתחיית התיאטרון המסחרי כבר נראים בשטח. המפיק עודד פלדמן העלה בהצלחה את "צלילי המוזיקה", ועובד עכשיו על הפקה חדשה של "אירמה לה דוס" – שתי ההפקות ללא שיתוף פעולה של תיאטרון רפרטוארי. נעשה גם ניסיון (לא מוצלח) להעלות את הסרט "צ'רלי וחצי" בתור מחזמר בימתי. בתחום הילדים, יש שוק שלם ופורח של הצגות פרטיות – בעיקר אלה שמועלות בחנוכה. אבל כניסה של האחים אדרי לתחום יכולה להתברר כאירוע המשמעותי באמת, בדרך להשבת התיאטרון המסחרי בישראל.

השאלה היא אם הם יסתפקו בשלב הראשון בפונקציית בעלי האולמות, או שישאפו להיות גם המפיקים. לחלופה השנייה יכולים להיות כמה פנים, בייחוד אם נשווה אותה למעמדם ולתפקודם של האחים אדרי בתחום הקולנוע. מצד אחד, יש להם אמצעים ואמביציה להרים בבת אחת את הענף ולצקת בו חיים. מצד שני, עלולות להתעורר טענות בדבר מעמד כמעט מונופוליסטי ותלות הולכת וגוברת של הענף כולו בבית העסק של האדרים, בדומה למה שמתרחש בקולנוע הישראלי.  

כל זה מעורר שאלות נוספות, כמו איך יתמודדו התיאטראות הרפרטואריים עם כניסתם של האחים אדרי לתחום, ואם הם ישתפו איתם פעולה או להיפך – יתפסו אותם כמתחרים. ליאון אדרי מצידו לא מתבייש למתוח ביקורת על התיאטראות הגדולים, שלטענתו מוכרים כרטיסים במחירים נמוכים מדי לאוכלוסיות שיכולות וצריכות לשלם הרבה יותר. מה שבטוח – יהיה מעניין. חדשות טובות לתחום שנתפס פה ישנוני ומיושן.