למה אין עוד מוצרטים בימינו?

אמן זקוק לסביבה מעודדת כדי ליצור
מוצרט בציור של ברברה קראפט צילום: Otto Erich en.wikipedia.org

אתחיל בשאלה שמטרידה את אימא שלי כבר שנים: למה בימינו אין מלחינים בעלי שיעור קומה כדוגמת מוצרט, באך, בטהובן, שופן, ברהמס, ודומיהם? ובמילים אחרות, איך ייתכן שבאותו פרק זמן בהיסטוריה חיו כל אותם גאוני המוזיקה הקלאסית, ואילו בימינו כבר אין כאלו?

אם גם אתם חובבי מוזיקה קלאסית ומוטרדים מהשאלה הזאת, אוכל להציע את תשובתי לעניין: פרספקטיבה וסביבה.

ראשית, יש לבחון את הדברים בפרספקטיבה היסטורית. לצערנו, לעולם אין לנו פרספקטיבה היסטורית על התקופה שבה אנו חיים בעצמנו. גם בתקופתו של מוצרט איש לא חשב באמת שהוא יהפוך לכזה מותג מצליח. גם מוצרט עצמו לא דמיין לרגע שמישהו ינגן את המוזיקה שלו 250 שנים לאחר מותו. ובאך? באך הרי נשכח ל-100 שנים כמעט!

אם כן, האם ייתכן שבעוד 50 שנים מהיום, יגידו כמה גאונים הם כל אותם המלחינים שחיים בימינו? מלחין הסרטים האנס זימר למשל, או ג'ון ויליאמס?

ובכן, לעולם אין דרך לדעת, כאשר אתה חי בהווה, מה יישאר לעד מן התקופה שבה אתה חי. תרגיל מחשבתי מעניין – על מי מבין האנשים המרכזיים כיום בעולם, ישמעו גם בעוד 50 שנים, 100 שנים, 1000 שנים? האם השם אובמה יצלצל מוכר למישהו? האם השם דאעש יעלה זוועות נשכחות או שלא יישאר ממנו כל זכר? האם מישהו יזכור את בריטני ספירס? והאם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יהיה זיכרון ישן נושן? ואותך, קורא/ת יקר/ה – האם מישהו יזכור אותך?

שנית, יש לבחון את הסביבה שבה חי ויוצר האמן. נתון מדהים – בשנת 1825 חיים במרחק של כמה מאות קילומטרים האחד מהשני, המלחינים המופלאים הללו: בטהובן, שוברט, ברליוז, שופן, שומאן, ורדי, ואגנר, ליסט, שומאן, מנדלסון, וזוהי רק רשימה חלקית! כלומר, מלחינים גדולים, שכולנו מכירים, חיו ממש באותה תקופה.

נתון מדהים נוסף: בווינה, שהייתה המרכז התרבותי הגדול בעולם באותה תקופה, חיו בשנת 1800 כמאתיים אלף איש. זה הכול. בשנת 1910, כמאה שנה לאחר מכן, חיו בווינה מעל שני מיליון איש. כלומר בתוך מאה שנים גדלה האוכלוסייה בווינה פי עשר! לשם השוואה, אוכלוסיית אירופה כולה גדלה באותן מאה שנים פי שתיים בלבד.

מפתיע לגלות כי כיום חיים בווינה פחות משני מיליון איש. כלומר, פחות מכמות האנשים שחיו בה בשנת 1910. נתונים אלו מובילים אותנו למסקנה הברורה – המאה ה-19 הייתה תור הזהב של וינה מכל הבחינות, תור שלא חזר מאז. העיר שגשגה מעבר לכל דמיון במאה ה-19, גם מבחינת מספר האנשים וגם מבחינה תרבותית.

מה כל זה אומר? האם חשבתם פעם איך ייתכן שפול מקרטני כתב תוך שבע שנים, בזמן שהיה חלק מלהקת הביטלס, את השירים היפים ביותר שנכתבו בעולם המערבי, ומאז 1970, לאחר פירוקה של הלקה, לא כתב ולו שיר אחד שמתקרב באיכותו ובהצלחתו לשירים שכתב באותן שנים?

בשבע השנים שבהן היה חבר בלהקת הביטלס, כתב פול מקרטני עם ג'ון לנון כ-300 שירים, רבים מהם מוכרים ואהובים גם היום, והם אף נחשבים בספר השיאים של גינס לשירים הפופולאריים ביותר שנכתבו אי פעם. ומאז, 45 שנים בלי ג'ון לנון, ובלי הסביבה וההשראה שנתנה לו להקת הביטלס, הוא אמנם כותב שירים, אולם אף אחד מהם לא זכה להצלחה המסחררת ההיא, ואני בספק אם מי מכם יכול למנות יותר משניים משיריו החדשים.

לסיכום אומר, הסביבה, רבותיי, היא כנראה הדבר החשוב ביותר עבור האמן היוצר:

אותה סביבה שסיפקה לפול מקרטני את הדחף היצירתי לכתוב תוך שבע שנים את השירים היפים הללו; אותה סביבה שגרמה לציירים הגדולים בכל הזמנים, כדוגמת לאונדרו, מיכאלאנג'לו ורפאל להתמקם באיטליה של תקופת הרנסנס; אותה סביבה שגרמה לנעמי שמר לכתוב את השיר הבלתי נשכח "ירושלים של זהב", בדיוק שלושה שבועות לפני פרוץ לפני מלחמת ששת הימים; אותה סביבה שגרמה לאיגור סטרווינסקי לכתוב את היצירה האלמותית "פולחן האביב" בדיוק חודשיים לפני מלחמת העולם ה-1;

אותה סביבה היא שגרמה לכל הגאונים הגדולים של המוזיקה הקלאסית להתקבץ דווקא לאזור זמן מצומצם כל כך: המאות ה-18 וה-19, ולאזור גיאוגרפי מצומצם כל כך: רדיוס של כמה קילומטרים בווינה.

נשאלת, אם כן, השאלה: האם ניתן ליצור סביבה כזאת גם בישראל שלנו כיום? סביבה שתעודד את היוצרים ליצור, ולא לעסוק בביטחון, בפוליטיקה, במלחמות, ובכל השאר?

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

16 תגובות

    1. בלי לזלזל במלחינים של היום, בטהובן היה מהפכן גדול! תקשיב ליצירותיו, כל יצירה יש בה משהו אחר לחלוטין!

      1. הוא לא התכוון שבטהובן היה שמרן, אלא ששמרנים מעדיפים את המוזיקה שלו ושל בני תקופתו על פני המוזיקה שבאה לאחר מכן.
        העדפה כזאת, שגוררת פחות האזנה, פחות הוראה של מוזיקה מאוחרת יותר, פחות מחקר, פחות שימוש בקולנוע ובטלוויזיה, יכולה ליצור אשליה שאין מלחינים מאוחרים יותר שאיכות יצירתם משתווה לזאת של מלחיני העבר.

        דוגמה קטנה: תחשוב כמה תרם הסרט ניצוצות להיכרות של הציבור הרחב עם רחמנינוב. לפני הסרט הוא לא היה קיים מבחינת רוב הציבור, ואחריו, לתקופה, נמכרו פתאום יותר דיסקים שלו והמוזיקה שלו נוגנה יותר.

        בסדרה ארוכה של פעולות כאלה נוצרת ההיכרות של הציבור עם יוצרים ומתעצב הדימוי שלהם.

        1. ובאמת רחמנינוב הוא מלחין גדול, שעדיין לא מוערך מספיק לטעמי…
          ואתה צודק, המאזינים הם שמרנים, גם מאזינים שהולכים להופעות רוק. הם רוצים לשמוע את המוכר להם, ולא את האלבום החדש, שעוד לא יצא.
          אף אחד לא היה מוכן ללכת להופעה של אלטון ג'ון שבה הוא לא שר אף שיר ישן, אלא רק שירים חדשים שאף אחד לא מכיר. למה זה ככה?

  1. RATATAT
    Red Hot Chili Peppers
    Beatles
    Celtic Music
    ואחרון חביב
    https ://www.youtube.com/watch?v=_pGjSmrxZ7s

  2. יש לי דעה שמוצתה יפה בפי סטרוינסקי: "אם אני לא מוגבל אני לא מרגיש חופשי". היום מלחינים טובעים בבריכת 'הכול מותר' וטכנולוגיה מקלה. ככל שמוח יצירתי תחום במסגרת מגבלות טכניות ותרבותיות, יצירתיות היא כורח המציאות. זה סוג היצירתיות שבונה מיומנויות טכניות פיזיות ומכניות, ובעזרתן מוח מבריק מפיק גאונות.

  3. צריך גם להתחשב בצרכים של האוכלוסייה ובאמצעים הטכניים הקיימים כיום, במאות הקודמות היה צורך בתזמורת של 100 נגנים היום סינטיסייזר אחד מנפיק צלילים של 100 נגנים וכן אורך היצירות היום הוא קצר בהרבה כמו הסבלנות של האנשים

    1. אני חושב שאתה מקביל דברים שלא צריך להקביל. המוסיקה הקלאסית היא סוגה אחרת ממוסיקת הפופ הרוק והג'אז (אגב גם הן סוגות שונות אחת מהשנייה) היצירות היום בסוגה הקלאסית לא קצרות יותר. בנוסף עדיין יש צורך בתזמורת- אף סינתיסייזר לא מתקרב לקרסוליים של תזמורות גדולות חוץ מלנגן את הצלילים נכון. אי אפשר לקבל איכות צליל שונה במקרים שונים ואין הבעה ואינטרפרטציה בכלל. אולי כשהבינות הלאכותיות ייפתפתחו יותר זה יצליח…

  4. אם כבר דובר בכתבה על סביבה- בימינו אין תמיכה סביבתית מבחינה הפופולארית. ז"א, אדם שעוסק כיום במוסיקה אומנותית מרגיש די בודד כשהוא הולך ברחוב או פותח את היוטיוב ושירים ים תיכונים או שירי פופ ריקניים מפוצצים את האינטרנט ואת החנויות. כיום החברה מסתכלת על נגן או מלחין "קלאסי" כאדם מיוחד מדי או קצת תמהוני במקרה הרע, מה שפעם היה כלול בחינוך הרגיל באירופה כעוד מקצוע חובה. ישנה גם התיחסות לכמות ולא לאיכות. אנשים רוצים כל הזמן שירים חדשים ופחות מתעכבים על האיכות של השירים שיוצאים חדשים לבקרים.מכל הבחינות- נגן מוזיקה קלאסית בימנו בישראל במיוחד, לא מרגיש שיש לו לאן להגיע או למי להגיע.חשוב לציין שלמרות כל זאת ישנם היום מלחינים ישראלים רבים מאד ומצוינים! וישנה עשייה מוסיקלית איכותית ביותר בישראל דווקא אולי משום שהכמות לא גדולה.

  5. האם המעבר מיצירה אחת של שלש שעות לשלושים שירים זל חמש דקות הם שעושים אה ההבדל?

  6. הולך ופוחת הדור
    מלחינים פחות טובים
    אבל אלופים בלייקים בפייסבוק

  7. זה נכון גם בקרב האליטות המובילות.לכן אין יותר מידי שמשקיעים את מרצם בתחום זה.כי אין להם צרכנים פוטנציאליים.

  8. זאת הסיבה היחידה
    מסרבים להכיר ביכולות בכיוונים אחרים
    גם זה ישבר בסופו של דבר

  9. אני לא בטוח שמלחינים היום הם פחות טובים ממלחינים אחרים מהמאה ה19 .
    אפילו ההפך ההבדל הוא שהיום הקהל ששומע מוסיקה קלאסית או שמבקש חדשנות ודברים שאינם מביאים חידוש לא באים בחשבון, או ההפך הגמור והוא לא לשמוע מלחינים מודרניים בכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים

צילום של משה

הצצה אל התופת

על ספר השירים "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור