הפרח שלי ואני

השכר העצום שקיבלתי מפרויקט פר"ח
לחיצת ידיים
צילום: Tobias Wolter commons.wikimedia.org

את עומרי הכרתי בתחילת שנה שעברה. על פרויקט פרח לא שמעתי לפני כן, אבל חיפשתי בכל דרך אפשרית להכניס כמה גרושים. הסבירו לי שיש ילד שגר קרוב אליי, אני צריך לפגוש אותו פעמיים בשבוע, זהו בערך, וכמובן הכול מתוגמל בתשלום נאה למדי.

בלי לחשוב פעמיים קפצתי על המציאה ויצאנו לדרך. כבר במפגש הראשון הבנתי שהחוויה עומדת להיות מטלטלת יותר מכל דבר אחר שעברתי בחיים. פגשתי ילד שהמסגרת כמעט ויתרה עליו, הרי תמיד קל להרחיק את הבעיה ולא לטפל בה. לעומרי יש לב זהב, אבל יש לו בעיה של תפיסת המציאות. הוא עושה בעיות ולא מודע אליהן בכלל, הוא מדבר שטויות ולא מבין שזה מטרד, והבעיה הכי גדולה – אין לו מי שיראה לו את הדרך, אין מי שיסביר לו מה מותר ומה אסור.

בכל הארץ יש תופעה של ילדים שמסתובבים ברחוב. בבירת הנגב התופעה נרחבת קצת יותר. הדוגמה היחידה שיש לעומרי הם ילדים כמוהו, גדולים בכמה שנים, שגם עליהם ויתרו. הם היחידים שמקבלים אותו אליהם בדיוק כמו שהוא. לכן הוא מבין שההתנהגות שלו מקובלת וראויה. לאט לאט הוא נפלט ממערכת החינוך. מעיפים אותו מבית ספר אחד ואז מעוד אחד. כשהכרנו הוא היה בבית ספר שכלל לא התאים לרמה שלו, בית ספר לילדים עם פיגור, הוא היה מתוסכל וחסר אונים.

לא שפטתי אותו. הפכתי להיות החבר הכי טוב שלו. לאט לאט ראיתי איך הוא רוצה שניפגש יותר ויותר. התחלתי לספר לו עליי, על מה שאני עושה, על מה שאני לומד, על מה שעשיתי בצבא. עד עכשיו היה ברור לו שהוא לא עומד להתגייס. למה? כי זה מה שהוא מכיר. הרי לצבא נוח לא להתעסק עם ה"בעייתיים"; ואז הפערים הולכים וגדלים, כי מי יקבל לעבודה נער שלא סיים בית ספר ולא עשה צבא?

לימדתי אותו לאט ובסבלנות. למדנו לקרוא ולכתוב (מדובר על גיל 15, כן?), למדנו לשלוט בכעס, למדנו להתאפק ולדבר רק בנחת ורק כשזה מתאים. למדנו שמותר לעשות טעויות, אבל שצריך ללמוד ולהשתפר מהן. והכי חשוב, הוא למד שיש דרך אחרת ממה שהוא מכיר.

אז בהתחלה היה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל עם הזמן פחתה ההתלהבות שבה סיפר לי על הבעיות שעשה באותו יום, ולבסוף הבעיות נעלמו כמעט לגמרי ואת מקומן תפסו התרגילים שהוא הצליח לפתור באותו יום. ונחשו מה, הוא אפילו התחיל לתכנן איפה הוא יהיה בצבא. קיבלתי אותו תמיד, בטוב וברע. לא ויתרתי לו גם כשסף הסבלנות שלי הגיע לשיאים חדשים.

ועכשיו זה הגיע, השכר שלי. סיימנו את החונכות, ארבעה חודשים עברו, המשכנו לדבר מדי פעם. והנה הוא מתקשר: "הייתה לי היום ועדה". ברגע הראשון לא הבנתי, זה לא נשמע טוב… אבל אז הוא הסביר לי שבית הספר כבר לא לרמה שלו ומעבירים אותו לבית ספר רגיל.

אל תטעו לרגע, המרוויח הגדול כאן הוא אני. אי אפשר לתאר במילים את הסיפוק. את השיעור שלמדתי על החיים לא לומדים בשום אוניברסיטה ובשום מקום עבודה. למדתי על סבלנות, על חמלה, על הכרת הטוב ועל קבלת האחר. קיבלתי פרופורציה על החיים ולרגע הבנתי שהצרות שלי מתגמדות. ואם כל זה לא מספיק, קיבלתי שכר גבוה מאוד.

הפרויקט פועל כבר כמעט 40 שנה ויש המון תכניות שבהן אפשר להשתתף, אם חונכות אישית או חונכות קבוצתית. ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים שעברו הזנחה קשה בבית. אפשר לעשות שיעורים פרטיים דרך המחשב ואפשר ללכת לבתי ספר וגנים. יש אין-סוף תכניות ומסלולים, צריך רק לבחור את מה שמתאים.

תעשו לעצמכם טובה, תעצרו רגע את המרוץ. בואו לקחת חלק בדבר המדהים הזה. אתם תקבלו הרבה הרבה יותר מאשר תתנו.

והכי חשוב, אתם תעזרו לכדור הארץ להיות מקום טוב קצת יותר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. אני מכירה את הפרוייקט מקרוב ויכולה להגיד שזה אחד הדברים הכי יפים שקרו לנו..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך