ציונות מסוג אחר

בטיול לארצות הברית הפכתי לשגרירת ישראל
יעל גורביץ

כמו רבים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, החלטתי שאני זקוקה להפסקה. לא חיפשתי את עצמי בהודו ולא טיילתי בדרום אמריקה, אלא החלטתי לעבוד כאופר בארצות הברית לתקופה של שנה.

לפני שתקפצו למסקנות ותחשבו שגרתי באחוזה מפלצתית, לבושה במדי משרתת עם חיוך מזויף מרוח על הפנים, נעשה קצת סדר בבלגן. אופר היא בחורה הממונה על הטיפול בילדים ועל כל הקשור בטיפולם במסגרת 45 השעות השבועיות שעליה לעבוד. בתמורה לעבודתה המשפחה משלמת לה משכורת סמלית ומספקת לה דיור, אוכל, ביטוח רפואי ואקסטרות אחרות לפי בחירתה. המילה au pair פירושה "שווה"; כמה זה באמת שווה? זה עניין של מזל.

על סמך כמה תמונות, שיחת סקייפ ופירוט מורחב בכתב על המשפחה, החלטתי לפתוח דלת לחוויה חדשה. אני עולה על טיסה, משאירה מאחוריי את הדמעות של אבא ואמא ומאמינה שאני עושה את הדבר הנכון. כעבור כמה שעות ואלפי מחשבות אני נוחתת בניו יורק יחד עם קבוצה של בחורות מרחבי העולם, ונבלעת בתוך גל המבטאים השונים והבלונד האירופי שכובש את החדר.

מפה לשם וכעבור ארבעה ימי "הכשרה" לתכנית כל אחת מאתנו נוסעת אל המשפחה החדשה שלה. אני יושבת ברכבת ושומעת את השיחות והשאלות הרגילות: "כמה ילדים יהיו לך?", ומגחכת לעצמי, כנראה עדיין לא מבינה מה היא המטרה שלשמה נגסתי בתפוח הגדול. אחרי נסיעה קצרה אני מגיחה מגרם המדרגות בתחנה ורואה שני ילדים מחזיקים בשלטים הנושאים את שמי, והם רצים לכיווני ומחבקים אותי בחוזקה. ההרגשה הייתה טובה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי את מלוא המשמעות של אותו צעד שהחלטתי לעשות.

השנה הייתה נפלאה; טיילתי, הכרתי אנשים טובים מרחבי העולם, פיתחתי קשרים, למדתי אנגלית, אך בעיקר למדתי על החיים. גרתי עם משפחה יהודית מקסימה, זוג פרופסורים מאוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, הורים לשני ילדים בגילי 7 ו-10 אשר במהרה נכנסו ללבי. המשפחה המארחת נתנה לי הרבה יותר מסתם אירוח, הם התאמצו ופעלו בכל דרך אפשרית על מנת שארגיש בבית, שאשתלב חברתית, בין היתר בקהילה היהודית המקומית. התאהבתי בילדים, אהבתי את העבודה, פיתחתי לי שגרת חיים משלי, מצאתי פינות אהובות ללכת אליהן כשקצת התגעגעתי לאנשים בארץ, הרגלים ותחביבים שהחזיקו אותי עם חיוך על הפנים.

וכשכמעט השתכנעתי שהמקום הזה הוא בית, הגיע מבצע "צוק איתן", ואתו חוסר היכולת להתנתק מאתרי החדשות הישראליים והבעות הפנים של הסובבים אותי. אותם חיוכים חצויים שמיד אחריהם הגיעה השאלה: "אז איך ההורים? הכול בסדר בבית? החברים שלך נקראו למילואים?", ואני השבתי בחיוך גאה: "כן, הכול בסדר, נקווה לטוב". אבל איך אפשר לקוות לטוב כשרואים את אמא בסקייפ עם דמעות בעיניים. אמנם לא עשיתי תפקיד קרבי בצבא, ותודה לאל שאף אחד מחבריי לא נפגע במבצע, אבל האהבה הבלתי מוסברת לביטחון שאני חשה במדינה הלא בטוחה שלנו, גדלה מיום ליום.

באותם ימים יצאתי לחופשה קצרה בסן פרנסיסקו, אני ועצמי לראשונה. הגעתי להוסטל במרכז העיר והחלטתי להפסיק להרהר בדבר המצב בארץ. אך במהרה, לנוכח העובדה שאני ישראלית, הופנו אליי המבטים של החבר'ה בהוסטל, והביאו איתם שאלות רבות. ככל הידוע לי, מעולם לא הייתי שגרירת ישראל באו"ם, אך באותו שבוע הרגשתי שהנה הגיע זמני. כל כך רציתי לתת תשובות מוצקות לכל השאלות שנורו אליי מכל הכיוונים, שהחלטתי לשבת ולחקור את מה שאולי כל ישראלי במציאות הסבוכה של ימינו צמא לדעת: של מי האדמה? מי היה פה קודם? כמות התשובות האפשריות המציפות את האינטרנט הובילה אותי לגיבוש דעה חלקית, ובו בזמן לניצול ההזדמנות שניתנה לי לשנות את דעתם של אנשים על ישראל, ולו במעט.

מדי ערב היו כולם יושבים בחלל המשותף, מבשלים, צוחקים וכרגיל שואלים שאלות על המצב בישראל. הפעם הייתי מוכנה להשיב בביטחון על המתרחש ולענות לכל שאלה. הדיבורים הובילו למעשים ובמהרה מצאתי עצמי מציירת על דף נייר לבן את גבולות המדינה המשתנים לאורך השנים. כשראיתי את המבט המסוקרן של הבחור מקולומביה שישב בפינת החדר ושל השוודי הפרו-פלסטיני שישב מימיני, ידעתי שעשיתי את שלי. ביוזמת אותו בחור שוודי החלטנו לכתוב את המילה "שלום" על אותו דף נייר בכל השפות.

כבר בימיי הראשונים בארה"ב הרגשתי שאני עובדת על קמפיין שיווקי נרחב למדינת ישראל. המשכורת אמנם זעומה, אך הסיפוק גדול מתמיד. הנוחות שסיפקה לי המשפחה המארחת שלי נתנה לי במה לאהוב באמת ובתמים את המדינה שלנו ולהפוך את הגעגוע לארץ לעשייה. כל הזדמנות שניתנת לנו הישראלים לשהות בחו"ל היא במה בפני עצמה לפיזור מחשבה חיובית ואופטימיות ולהפצת הידע. לא חובה לקחת חלק במשלחת או לנהל שיחה באנגלית ברמה גבוהה כדי להפיץ את המסר. לכל אחד מאתנו יש מסרים שונים, המועברים באופן שונה, אך כל עוד כולנו שואפים לאותה מטרה, נוכל להגיע להישגים, לעתים גדולים מאלה של חברינו הפוליטיקאים.

לא יכולתי לתאר לעצמי ולו לרגע שאותה החלטה לעבוד בארה"ב תביא אותי לתובנות שהיום הן חלק בלתי נפרד ממי שאני. הודות למעבר הזמני לארה"ב גיליתי פינה בלב שלי שבה אהבה לארץ, אהבה גדולה שמילים אינן יכולות לתאר. העבודה כאופר הייתה חלק בלתי נפרד ממה שהאמנתי שעליי לעשות – להפיץ את האהבה שלי למדינה, במיוחד ברגעי משבר. למדתי המון ממחשבותיהם התמימות של הילדים ומאהבתם הנצחית של יהודי התפוצות את מדינת ישראל. זכיתי לשתף את המחשבות שלי, לשפוך אור על נושאים מורכבים אלה בעיניהם של העיוורים למתרחש ובעיקר ליהנות מהסיפוק האדיר הטמון במילה "לתת".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. הרצל היה סוג של נביא,ניבא לנו מדינה יהודית ולא ידע כלל וכלל שזה יתגשם.
    את שגרירה אמיתית מלידה שלא ידעה שיש לה את זה.
    מאוד מרגש כן ירבו כמותך…

  2. נהניתי לקרוא ולהרגיש דרכך קצת ממה שחווית שם, ובייחוד תחושת הציונות וההערכה שמתחזקת כשנמצאים רחוק מכאן 🙂

  3. אני קוראת את המאמר שלך ומתמלאת צמרמורות, מתחברת לכל מילה שנכתבה כאן. אני אישית במבצע עמוד ענן הייתי במרכז אמריקה ולכן מבינה ומסכימה עם תחושת השייכות האינסופית שממלאת את הגוף והנפש גם עם המרחק העצום מארצינו הקטנטונת .. כל הכבוד לך על המאמר יעלי גאווה !!!

  4. וואו מאמר מדהים!כאחת שעברה איתך את המסע אני יכולה להעיד שהייתה לנו הסברה טובה בחוץ 😉 האזרחים בארץ יכולים להיות גאים.ואני מצטרפת לגבי מה שאמרת יעל,האהבה לארץ רק גדלה בגולה ואני שמחה שלמדנו להעריך את זה!
    נב-אפרופו פינות אהובות.מתגעגעת לשיחות בפנרה בראד 🙂

  5. מאמר מעולה! כן ירבו כמוך שיעשו לנו הסברה טובה ואיכותית בחו"ל. ריגשת מאוד!

  6. כתבת מעולה, ואת שגרירה מצויינת! תמיד כיף לשמוע על החוויות שלך 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך