למלא את המימיות

סיפור קצר ומחשבות קשות
נועה חיים

כשהייתי בת שמונה עשרה גויסתי הישר מקיץ שפיכת הדמים במלחמת לבנון השנייה. באחד הימים בטירונות יצאנו ליום שטח מרוכז. היה זה חודש אוגוסט, ביום החם ביותר שהיה לו להציע. חמש פלוגות הנושאות שמות הרואיים צועדות עם נשקים ואוכל משומר לקראת אימון פגיעה במטרה. דומה מאוד למשחק, אלא שהמכונה שהייתה בין ידיי באמת הייתה יכולה לפגוע במטרה, או שלא במטרה, ולהרוג.

תחת צִילייה אפורה מתוחה ומעל רצפת בטון עבה ישבנו בקבוצות וחקרנו את מראה הלוף – פיסת בשר מכובס וממנו זולגות גבשושיות השומן עד שמתנקזות בתחתית פחית השימורים המחלידה. ביום חם שכזה ביקשו חלק מהבנות להשיל את הבד הקשיח מעל גופן החנוט ולאתגרו בשיזוף. החום אטם את אוזניי עד כי התקשיתי להבחין בקולה המחוספס של אחת מהמפקדות מתלהם על הבנות. גלי הקול עברו לידי, אך אני לא הבחנתי בהם עוד.

עד מהרה, במקום מטחים סוערים של רובי M16 לכיוון בובות קרטון מסומנות, החום ירה מטחים משלו על הבנות ההרואיות. בגבורתן אל מול השמש, זו אחרי זו מצאו את עילפונן וקרסו אל הקרקע החולית והצהובה. הבטתי בהן ברעד. הלוא קודם ניהלתי עם כולן שיחה קולינרית על נפלאות הבשר הצה"לי, והנה עכשיו הן שכובות על אדמה ספוגת אבק שריפה, בקושי זוכרות את שמן, מעורסלות בתוך חוסר בהירות ובשכחה שהפחידה אותי מאוד.

סביב כל קורבן שגבה השמש עמדו בנות רבות והחלו לבכות. קולן הפיק צליל של סירנה מעומעמת, ולבושן הירוק התחלף חיש מהר בבד שחור ובו קרעי ציפורניים אבלות. ניגשתי למיכל המים הצבאי הגדול. בקרקעית שלו היו חול ואבנים קטנות וכמה ברחשים שביקשו לצנן את גופם מהחום. מילאתי את המימייה העגולה שלי ושתיתי את כל תכולתה, בלי להריח, בבת אחת. אחר כך ניגשתי למפקד שלי. גופו היה גבוה ורזה, קפוץ ומתוח. פניו היו כעוסות ומוטרדות בכל פעם שהסתכלתי עליו. כמו אטלס, שסבל בסחיבת כיפת השמים על כתפיו, כך נותרו פניו של המפקד עקרות משמחה.

עמדתי מול המפקד. אני והמימייה הריקה שלי. התמתחתי בצורת יהלום לפקודת כבודו, והמימייה שלי התמלאה בדמעות מלוחות. אמרתי לו: "כולן מסביבי מתעלפות! הרגע דיברתי איתן ואחרי רגע הן כבר באמבולנס המאולתר בדרכן לקבל עירוי! אי אפשר יותר ככה! צריך לעשות משהו". בקול תחינה שביקש למצוא מענה, הרעפתי על אטלס המפקד עוד בעיה למכלול שנשא על כתפיו, ועתה עליו להתמודד גם איתה. שכחתי לרגע שגם הוא בן גילי, אולי גם לבו דופק מהר…

אטלס המפקד הבליט את פניו הכועסות אליי וביקש ממני לרכז את כל הבנות בצורת ח' מיד. המימייה רעדה בין אצבעותיי עד שאספתי את כולן. נמתחנו בגופנו לצורת יהלום בוהק, תחת השמש הקופחת ששרפה את עורנו הצעיר לאִטה. אטלס הביט בכולנו בעמידתנו, משלבות ידינו מאחורי גבינו ומרגישות את נטיפי הזיעה זולגים על עמוד השדרה ומכסים את החיבורים בין האצבעות. "אני מודאג. אתן יודעות למה אני מודאג? חברה שלכן למחלקה מוטרדת ובוכה, כי אתן לא שותות, ומתעלפות. אני לא מבין, למה חברה שלכן צריכה להיות מודאגת בגלל שאתן לא שותות??

אפ, בדקה הקרובה כולן ממלאות מימיות וחוזרות לח'. זוז!"

כולנו זזנו. נחבאתי אל מיכל המים והתביישתי שידעו שזו אני. מילאתי את המימייה שלי וחזרתי לעמוד לפקודתו.

"יפה. עכשיו כולן פותחות את המימיות שלהן, ושותות. אף חברה מהמחלקה שלנו לא תתעלף. ותגידו את זה גם לחברות מהמחלקות האחרות."

עם חול ושותפיו או בלי חול, כולנו נאלצנו לגמוע מהמימייה הירוקה והעגולה ולהערות אל קרבינו את המים העכורים בין שאהבנו בין שלא. אטלס המפקד הסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה וחייך אליי חיוך עקום בגרסה מקוצרת. לאחר מכן עבר בין המימיות של כולן והפך אותן עם הפנים לקרקע כדי לבדוק ולראות שהן ריקות. "מעכשיו כל אחת ממלאת את המימייה שלה ודואגת לשתות ממנה. וכך גם דואגת לחברה שלה שתשתה. אפ בספירה שלי הלכתן למלא את המימיות, אפ זוזו!".

אטלס המפקד פנה אליי לאחר שכולן התפזרו. חייכתי אליו ואמרתי: "תודה". שכחתי את היהלום, להצדיע ולקרוא לו "המפקד". הוא הנהן בחזרה והחיוך העקום בקושי הצליח לו בפעם השנייה. מאותו רגע אף אחת מחברותיי למחלקה לא התעלפה. ישבנו יחד תחת הצילייה והמשכנו לחקור את נתחי הלוף המבריקים בקופסת השימורים הזהובה, בעוד קרני השמש נסוגות סביבנו עד שירד עלינו הלילה.

היום בבוקר התעוררתי למציאות עכורה מדם, מדיפה ריח אבק שריפה מהול בשנאה. אני בת עשרים ושש. הפעם הקיץ הלוהט הבעיר את מלחמת צוק איתן. נהרגו כשישים חיילים מכוחותינו. רובם בני גילי כשהייתי אני חיילת צעירה ובעלת מוטיבציה להיות חלק בלתי נפרד מהמערך של צה"ל. בעזה נהרגו אלפי אזרחים, ביניהם ילדים קטנים שלא הספיקו לברוח מההתקפות של צה"ל או של חמאס. והנה הגיע העיד אל פיטר. ואין מה לחגוג בעִיד, או לאֵיד, אלא רק לראות את כל אלו שנפטרו ולבכות על לכתם.

הרבה הרג. רב מספר האנשים שלא ישנים בלילה. אולי כי מפגיזים אותם בשנתם, אולי כי קבוצת חיילים דפקו להם על הדלת בלילה, אולי כי אהובם נכנס עם פלוגתו לתוך הקרב, אולי כי הילד שלהם יצא לשחק בחוץ ולא חזר.

אני יושבת בבית, הרחק, אך לבי משחרר פעימות דרוכות כמכונת ירייה. מתחשק לי ללכת לאטלס המפקד, שסחב את המחלקה על כתפיו, ולהגיד לו: "תראה מה קורה מסביבנו! כמה מתים. כמה הרג. תספור כמה אנשים לא ישנים כבר לילות ארוכים ומחכים. מחכים שנעשה שלום, מחכים שנדע לדבר איש עם רעהו, מחכים שהשני יכריז שהוא נכנע. מחכים למלא את המימיות שלנו במים, לפקודתך, ולשתות."

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

תגובה אחת

  1. לכול העמים לשתות מהמימיות שמכילות את שיקוי השלום במהרה בימינו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך