השנה האקדמית הראשונה שלי

חוויות ותובנות משנה א'
תמונה של יהונתן
יהונתן טריפטו

הינה חלפה לה שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטת בן-גוריון. שנה זו הייתה גדושה באירועים, בחוויות, בעליות ומורדות ולא רק בתחום האקדמי, אלא גם בסביבת הלימודים בקמפוס ובעיר באר שבע.

התחלנו את שנת הלימודים כשלכולנו היה נדמה שיש דעיכה בתחלואת הקורונה, אבל פגשנו אותה שוב בתקופת המבחנים של הסמסטר הראשון, כאשר וריאנט האומיקרון היה בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי.

למרות כל הרע שעשה הנגיף, יש נקודת אור קטנה שעליה אני דווקא מודה לו. בזכות נגיף האומיקרון למדנו, הסטודנטים בשנה א', להעריך את הנוכחות בקמפוס ואת ההוראה הפרונטלית. נוכחנו לדעת שההוראה הפרונטלית אינה דבר מובן מאליו ושהיא תורמת רבות לידע האישי וגם מעבר לתחומים הלימודיים.

בחלוף גל האומיקרון התחיל לו סמסטר ב', שגם במהלכו התרחשו כמה אירועים, המרכזי שבהם היה גל הטרור והפיגועים שהורגש בצורה משמעותית ביותר בקמפוס, שכן גל הטרור הרחב שהכה בכמה ערים בישראל החל את דרכו בבאר שבע. לאחריו התעצמה המתיחות בין הסטודנטים היהודים לבין אלו מהמגזר הערבי. לאחר הפיגוע היה דילול משמעותי בנוכחותם של סטודנטים ברחבי העיר ובאזורי מגוריהם, בעיקר בשל פחד מחקיינים של מעשי טרור. לצערי הרב, החששות האלו מוצדקים. כתושב הדרום אני יכול להעיד כי בשנה האחרונה אנו חשים שהפשיעה בקרב בני המיעוטים באזור הולכת וגדלה באופן אקספוננציאלי. אדגיש כי הפשיעה כלל לא מייצגת את כל בני המגזר, אך היא בהחלט מטילה אימה ופחד באזורינו.

לאחר שעברנו גם את המתיחות הזו והרוחות בקמפוס החלו להירגע הגיעה הפגנת יום הנכבה והציתה את הלהבות מחדש. הפגנה זו, לטעמי, לא הייתה יותר מפרובוקציה זולה ומיותרת. הנפת דגלי אש"ף ברחבי האוניברסיטה גרמה למהומות רבות הן ברחבי הקמפוס והן מחוצה לו. כיום אין הגבלה על מחאה פוליטית ברחבי האוניברסיטה וזאת בתנאי שלא יעברו על חוקי המדינה.

מזווית ראייתי האישית, כסטודנט באוניברסיטה, הנהלת האוניברסיטה חייבת לשים לכך סוף. עליה לקיים דיון בנושא המחאות ולבחון האם לאשר אותן בהתאם למצב הבטחוני ולמתיחות השוררת בין המגזרים. ישנם זמנים נפיצים שבהם לא נכון לקיים מחאות בעלות אופי מתסיס, הן מצד הימין הקיצוני והן מצד השמאל הקיצוני. בנימה צינית אשאל האם בקרוב נקבל הזמנה ליום הזיכרון של "גיבור ישראל" ברוך גולדשטיין? אם האוניברסיטה תמשיך לפעול כך, ככל הנראה, אנחנו בדרך המהירה לשם.

ובאשר להסתגלות לחיים הסטודנטיאליים, המשלבים לימודים אינטנסיביים, עבודה (לרובנו) וחיי חברה, אני יכול לומר, מניסיוני האישי, שהפחד שסטודנטים בשנה א' חשים הוא טבעי, ומשותף למרבית הסטודנטים. חיי החברה עוזרים לעבור את תקופת הלימודים, ולכן כדאי ליצור קשרים עם החברים לספסל הלימודים, ליהנות יחד בזמנים טובים ולתמוך אלה באלה בזמנים קשים. כמו כן חשוב לזכור, שמעבר ללימודים אפשר ליצור באוניברסיטה רשת חברתית עסקית. צריך תמיד לשאוף להשכיל ולספוג מהערך המוסף המוצע, מהחברים ללימודים וכמובן מהמרצים בעלי ההשכלה הפורמלית והניסיון רב-השנים. תשאלו, תתעניינו, תיזמו והכי חשוב – תיהנו.

לסיכום, בשנת הלימודים האקדמית שחלפה לה למדנו, אני וחבריי הסטודנטים, איך להתמודד עם מטלות ומצבי לחץ, איך להכיל שינויים, איך להצליח לתפקד במסגרת דינמית תובענית וחדשה לנו. מעבר לכל האירועים, החששות, המתיחות והמגפה למדנו להכיר את החולשות שלנו ואת הכוחות שנמצאים בנו ובסביבתנו. התובנות שלנו בתום השנה הראשונה יסייעו לנו להתמודד עם הלימודים בשנה הבאה אשר קרבה בצעדי ענק.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. בשנים הבאות תראה פחות נוכחות של סטודנטים. התנהגות פחות מכובדת. טריקים ושטיקים. ויותר לחץ על המחלקה לטובת הסטודנטים. כלומר יותר עסקנות.

  2. ממש שאני שומעת הלימודים שלנו כיום הם ממש לא ברמה ולא בכיף שהיה לפני הקורונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם