אני מרימה את היד כבר 3 דקות והוא לא שם לב. איך הוא לא רואה? אולי אם אני אנופף זה יעזור. כלום. הוא ממשיך לדבר כאילו אין כאן 60 סטודנטים שמקשיבים לו.
כבר חודש וחצי שהמרצים שלי הפכו להיות ראש מעופף בתוך ריבוע. כבר חודש וחצי שכל השיעורים שלי מועברים מהסלון שלהם היישר אל הסלון שלי. מצב מוזר ללא ספק. שגרת הלימודים שלי ושל חבריי הסטודנטים השתנתה ברגע אחד כשקיבלנו מייל – אל תגיעו לאוניברסיטה. ביקום מקביל זאת יכולה הייתה להיות הודעה משמחת מאוד, אבל הפעם הנסיבות חיוביות פחות. מגפה תקפה את כל העולם ואנחנו צריכים להתרגל למציאות חדשה לגמרי.
מאז שהתחילה הקורונה הרבה השתנה. אבל בתור סטודנטית, השינוי באופי התנהלות הלימודים הוא הקיצוני ביותר. בהתחלה התקשיתי להאמין שזה אמיתי או שמתכונת הלמידה והחיים הזאת תימשך יותר משבוע, אבל בלי ששמנו לב עבר לו חודש וחצי שאנחנו בבית. וכך אני קמה בכל בוקר, נשארת בפיג'מה, מתיישבת מול המחשב ומוודאת שהמצלמה כבויה. אולי בגלל הזמן הפנוי או פשוט מפני שהמצב החדש הזה קיצוני מאוד, אני מרבה לחשוב על כל היתרונות והחסרונות שהוא טומן בחובו.
מעבר לחסרונות הברורים שהם הבידוד החברתי, צמצום האפשרויות ותחומי העניין והקושי הטכנולוגי שנוצר, חשבתי על כמה קשיים נוספים שנוצרו בשל המצב. ראשית, טיב הקשר עם המרצים. בלימודים הפרונטליים יכולתי לגשת למרצים אחרי השיעור ולדבר איתם על שאלות שהתעוררו במהלכו, על סוגיה מהחיים שלי או לבקש את עצתם. כביכול גם היום זה אפשרי, אבל התקשורת המקוונת מותירה אותי ללא הבעות הפנים של המרצה, ללא התגובה הכנה והמיידית וללא הקשר האישי שנוצר. מצאתי את עצמי מתגעגעת לחיוכים של המרצים כשהם מזהים אותי במסדרונות האוניברסיטה.
שנית, לא רק הקשר עם העולם החיצוני השתנה, גם הקשר שלי עם עצמי. גיליתי בתקופה הזאת שיש לי בעיות קשב וריכוז, וכמוני ישנם עוד רבים אחרים. העובדה שלא רואים אותי ושאני במרחב הפרטי שלי מביאה איתה הרבה מאוד הסחות דעת. אבא מתקשר אז אני שמה את המרצה על השתק ומדברת עם אבא. המכונה סיימה לעבוד אז אני רק קופצת לתלות כביסה וחוזרת. הלמידה הפכה לקשה יותר ומעמיקה פחות.
שלישית, אני שמה לב שגם המשמעת העצמית שלי פוחתת. חוסר השגרה מייצר בטלנות מאין כמוה. אני מוצאת את עצמי בפיג'מה ימים שלמים והשעות הריקות מתקשות להתמלא. השגרה שבהגעה לבניין האוניברסיטה הביאה איתה גם מחויבות לקום בבוקר, להתלבש, לצחצח שיניים, לתקשר עם אנשים אחרים ולייצר לעצמי לו"ז עמוס.
עם זאת, אני חייבת לציין שלא הכול רע, מצאתי גם הרבה דברים חיוביים. ראשית, הקשר החדש עם המרצים. אני מקבלת הצצה, לא פעם, לחיים האישיים שלהם – לתמונות משפחתיות שתלויות על הקיר מאחוריהם, לבלגן בחדר ואפילו לכמה מבני המשפחה שנוהגים להצטרף (או להפריע) למהלך השיעור. באופן מפתיע ולמרות המרחק הפיזי הם הפכו לקרובים יותר ולמרות הפלטפורמה הטכנולוגית והקרה הזאת הם הפכו לאנושיים יותר.
שנית, גיליתי שאני מוצאת במרחב הווירטואלי מקום נוח להתבטא, ואני לא היחידה. אני פוגשת יותר ויותר סטודנטים שכותבים ומעלים את הגיגיהם לרשתות החברתיות. יותר סטודנטים ששואלים שאלות בזמן השיעור כי הם מרגישים בנוח לכתוב בצ'ט יותר מאשר לדבר בפומבי.
שלישית, אני מודעת יותר ויותר לעצמי, ולכן כששמתי לב לכך שהמשמעת העצמית שלי פוחתת, החלטתי לקבוע סדר יום בתוך השגרה החדשה שנכפתה עליי. אני כותבת לעצמי לו"ז לכל יום ומקפידה לעמוד בו. וכך סדר היום החדש שלי כולל, מלבד הלימודים, יותר אימוני כושר וארוחות מזינות בזמנים קבועים. אני קוראת יותר כתבות תוכן מעניינות ומעשירה את הידע שלי. חשוב לי להתלבש בבוקר ולצאת מהפיג'מה גם אם אני לא פוגשת אף אחד באותו היום.
אז כן, זה מצב מוזר. אף אחד לא יכול היה להכין את עצמו לתקופה הזאת, אבל אין ברירה ועלינו ללמוד להתנהל אחרת. אני רוצה להאמין שנוכל ללמוד מהתקופה הזאת המון – על החברה שלנו, על הקהילה שלנו, על החברים שלנו ובעיקר על עצמנו.
