דרושה: כותרת פרובוקטיבית למאמר

מי יודע מה היא שיטה לשכנוע ולהשגת כוח פוליטי המתבססת על פנייה לדעות קדומות, לפחדים, לאמונות תפלות ולציפיות הציבור הרחב? פעם זו הייתה ההגדרה המילונית לדמגוגיה, היום זו המציאות בכל קמפיין דעת קהל בישראל – תקשורתי או פוליטי.

הימין בישראל זועק שכל שמאלני ישראל הם מחסידיו של עמוס עוז, מפלגי העם ומכני ימנים בשמות ניאו-נאציים. ועבור השמאלנים כל ימני הוא נער גבעות מיצהר שתומך בגלוי ובסתר במבצעי פעולות תג מחיר.

מי מכיר את ביבי? מפקד סיירת מטכ"ל, שגריר, ראש ממשלה. אבל בראש ובראשונה שפוט של שרה. וגם בשמאל יש לנו את עמיר פרץ, אבי כיפת ברזל, שאולי הצליח לראות טוב יותר מכולם דרך משקפת אטומה.

זהו הלך הרוח גם בפרסומות. סלקום מבטיחה לך חיים מלאי משמעות ואידיאלים אם רק תצטרף לרשת הסלולרית שלה, וסודה סטרים היא מזמן הפכה לסמל אהבת המולדת. מתי מכשירים סלולריים הפסיקו לספק לנו שירותי טלפון, מתי 'אפעס' עבר לעמודים הראשונים של המוסף לשבת וממתי סודה סטרים הפסיקה להיות, ובכן, פשוט סודה?

ברוכים הבאים לעולם הרשתות החברתיות! אתה רוצה להיות עיתונאי, לך תלמד פרסום חביבי. כי עיתונות זה כל כך (מתי הומצא פייסבוק? אה!) 2003. אסטרטגיית פרסום? אולי חוג דרמה. אין פסול בגימיק, אהוד ברק יכול להיות להיות 'לא סחבק', ביבי 'ביטחוניסט', קולה 'טעם החיים' ואולי באמת 'אין כמו במבה'. אבל יותר מעשור לאחר תחילת המילניום, קשר בין המוצר לפרסומת, נו באמת, זה כל כך ארכאי.

אין הרבה אנשים שישתפו סרטון שמסביר למה סלקום זה אחלה סלולרי, אבל פרסומת קורעת לב על משפחה שמתאחדת? דאבל לייק! נשבע לך שהיו לי דמעות! ממש שיעממת עם סקירת עומק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל התפלגות הדעות בישראל, אבל מי זה הטרוריסט הימני שריסס מסגד? תפס לך את העין? היו טוקבקים נזעמים? העורך מסתכל עליך ובעיניו דמעות גאווה.

אני רוצה להיות אופטימי. אני מתעקש להאמין כי בעולם שבו סקרים מצביעים על ירידה מגמתית בשימוש ברשתות חברתיות, אנו יודעים שכבר נמאסה עלינו השיטה. אני מנסה להאמין כי במדינה שבה אחוז האקדמאים מדורג שני בעולם, אנו שואפים לקצת יותר מפופוליזם ומדמגוגיה מודרנית.

אבל היי, אני עדיין מחפש כותרת פרובוקטיבית למאמר. טקבקו.