לא יכול לשקר עוד

חייבים לתת עדיפות להעלאת המוטיבציה לשירות קרבי
שי כהן

כשהייתי בן 6 אבא שלי סיפר לי בדיחה – יום אחד באה המורה לכיתה וצעקה על דני. דני שאל אותה, "אבל מה עשיתי?" והיא אמרה, "זאת בדיוק הבעיה, לא עשית כלום".

מאז עברו 22 שנים. היום אני כבר בן 28 והבדיחה הזו כבר לא מצחיקה אותי. בנובמבר פורסמו נתוני הגיוס לצה"ל. מהנתונים עולה כי מעל 25% מהגברים לא מתגייסים כלל, ובקרב המתגייסים ירד שיעור המתגייסים לשירות קרבי אל מתחת ל-70%. חשוב להבין שגם הנתון הזה לא סופי, כי מתוך מי שכן מתגייסים לשירות קרבי, חלק ייפלו בגלל פציעות, חוסר התאמה, חוסר רצון לשרת ביחידה רגילה שאינה סיירת, חוסר רצון לשרת בקרבי בכלל, חובות למפקדת זרוע יבשה (לדוגמה רס"פ בבה"ד 1 שמסיבה כלשהי חייב להיות קרבי) ועוד, כך שאנחנו מגיעים לאחוז לוחמים הקטן בהרבה מאחוז המתגייסים לקרבי.

כל זה לא היה מטריד אותי, אלמלא הסוף העצוב של הבדיחה. הפעם אין זו המורה שנכנסת לשיעור וצועקת על דני, אלא אנחנו, אנחנו הלוחמים, ששואלים את המדינה מה היא עושה כדי להעלות את אחוז המתגייסים לשירות קרבי. והתשובה שאנחנו מקבלים היא – כלום. המדינה לא עושה כלום.

לפני שאתחיל להסביר את טענותיי, אציג את עצמי. אני שי כהן, סטודנט באוניברסיטת בן גוריון, בן 28, נשוי. שירתי כלוחם בחטיבת הנח"ל, הייתי מ"כ, מ"מ וסמ"פ בפלוגה המבצעית של גדוד 931, כמו גם מ"מ טירונים, וקיבלתי שתי תעודות הצטיינות על שירותי בגדוד. כיום אני מ"מ בגדוד מילואים.

אמנם חלפו 10 שנים מיום גיוסי, אבל היום אני חווה את תהליך הגיוס דרך קרוב משפחה אשר עתיד להתגייס בעוד פחות משנה. כשאני רואה שבני דורו כבר לא ממהרים להתגייס לקרבי, אני מתנגד אינסטינקטיבית. אך לצערי, לאחר מחשבה, אני נאלץ להבין אותם. ולמה אני מבין אותם? כי אני כבר לא יכול לשקר, לא לעצמי ולא להם.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא למתגייסים החדשים, ולטעון שהמלחמות שלנו נובעות אך ורק מסכנה קיומית מידית. מדינת ישראל חגגה השנה 68 שנים לקיומה הודות לדור הסבים ולדור ההורים שניהלו כאן מלחמות עקובות מדם. מדינת ישראל של דור ה-Y ודור ה-Z כבר לא נמצאת במצב של סכנה יום-יומית, ומכאן יורד הצורך להיות קרבי כדי "להגן על המולדת". להרגשתי, המבצעים שמתנהלים היום בעזה הם משחקים של פוליטיקאים שמזיזים חיילים כמו חיילי שחמט, רק כדי לצאת מישיבת קבינט ישר אל התקשורת ולצבור עוד הון פוליטי על חשבון החיילים ובני משפחותיהם. בלי מטרה ותכלית למבצע, ובידיעה ברורה שהמבצע הבא בעזה הוא רק עניין של זמן.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא להם, ולומר שיבצעו את תפקידם נאמנה וצה"ל יגבה אותם תמיד. לא משנה עם אלאור אזריה זכאי או לא, עצם העובדה שהוא בהליכי משפט צבאי והמפקדים שלו לא, זוהי תעודת עניות לצבא. הרי באירוע כמו זה הרחוב היה צריך להיסגר הרמטית, אין יוצא ואין בא, ועדיין היו שם אזרחים שהתהלכו חופשי ואמבולנס שהגיע עד נקודת הפיגוע ממש. למפקדים מרמת המ"פ ומטה יש כנראה אשמה לא פחותה משל אזריה. צבא שלא מגבה את הלוחמים שלו, שמטיל את כובד האחריות על החייל הפשוט, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו – הנזק כבר נעשה.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא להם, ולומר ש-1,000 ש"ח וקצת בחודש ללוחם, שיוצא הביתה לעתים רחוקות, זו באמת משכורת. כי במקום זה אפשר לשרת ביחידות הסייבר ולהרוויח יום אחרי השחרור 15,000 ש"ח בחודש בלי להוציא כסף על תואר.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא להם, ולומר שמכיוון שכספי הפיקדון מספיקים ל-3 שנות לימודים באוניברסיטה הם יוכלו ללמוד בשקט ולסיים בהצלחה. איך לוחם יכול לסיים תואר ב-3 שנים כשהוא נקרא כל כך הרבה למילואים, כולל פעמיים בשנה לחודש מילואים שלם כדי לתפוס קו? איך אפשר ללמוד כך, כשמפסידים שיעורים, כשהמילואים נופלים על תקופות המבחנים וכשמועדי ג' יוצאים באמצע הלחץ של הסמסטר שאחרי. בסופו של דבר אין ברירה אלא פשוט להאריך את תקופת הלימודים לתואר ולשלם על כך מכיסך הפרטי.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא להם, ולומר שהמילואים באמת נחוצים וחשובים מכל דבר אחר. אני שייך למיעוט במדינה שעדיין מגיע ומתייצב לכל מילואים, כולל שבוע לפני חתונתי. אבל כשאני צריך להפסיד איזה יום בגלל אירוע, מתחילים משחקי אגו והצבא חושב שהוא יכול להחליט עבורי מה חשוב יותר, האירוע או המילואים.

אני לא יכול לשקר עוד לא לעצמי ולא להם, ולהאמין שהמצב ישתנה בקלות, בלי תכנית מערכתית אמתית. הרי אם יוחלט להוריד את פרופיל הלוחם מתחת ל-64, מי שלא רוצה להיות לוחם ימצא דרך להוריד לפרופיל נמוך יותר. אם הממשלה תעלה את מכסת הנשים הלוחמות, גם הן תגענה לאותן המסקנות והתוצאות יהיו בהתאם. אם הממשלה תמשיך לא לחפש את שורש הבעיה ותמשיך למצוא פתרונות נקודתיים, בסוף יגמרו הפתרונות והבעיות רק יחריפו.

פתחתי בבדיחה ואני רוצה לסיים בסיפור קצר. במסגרת שירותי בנח"ל, הייתי למזלי גם מ"מ טירונים. זכיתי לראות איך תוך 8 חודשים חבורה של ילדים מפונקים הופכת לחבורת גברים. איך לומדים להתמודד עם משברים, ולא משנה אם מדובר בריב בין החברים בצוות או בפרידה מהחברה. לומדים לסחוב משקל פיזי ונפשי, לסבול ולהמשיך גם כשקשה, לומדים שלא משנה עד כמה קשה הדרך, הצוות המאוחד חזק יותר מהכול.

זה חשוב, גם ברמה האישית וגם לנו בתור חברה, שיהיו לנו בחורים שלמדו ויודעים מהי עזרה אמתית, אחווה אמתית, להיות שם בשביל החבר, לקבל את האחר, לא לוותר, לא לעצמם ולא לחברים, גם כשקשה מאוד, לעמוד במטרה גם אם לא רואים רמז לאור בקצה המנהרה. אלו שיעורים שאפשר ללמוד רק בצבא, לא בבית הספר ולא בתנועת הנוער.

אני רוצה לבקש מהממשלה רק בקשה אחת. לפחות בנושא הירידה ברצון ובמוטיבציה להתגייס לשירות קרבי, אל תקלו ראש ואל תשלפו פתרונות מהמותן. תבינו את החשיבה של הדור הצעיר,  תבינו את הבעיות האמתיות שאיתן הם מתמודדים, את הבעיות האמתיות שאיתן הצבא מתמודד, ותנו פתרונות שישמרו על הצבא שלנו כל כך מיוחד. כי ברגע שנאבד אותו, נאבד את הדרך.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. לצערי הרב אתה צודק מאד.אני לא יודע לספר לנכדי מה יהיה.הוקז דם רב.יש דבר ניפלא מדינה.ואין מנהיגות ראויה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות