סטודנט חופשי

מערכת החינוך מדגישה ציונים במקום לימודים
כובע אקדמיה
תמונה: pixabay.com

אין אחד שלא שמע בתיכון את המושג "סטודנט חופשי". זאת הייתה הגדרה מעורפלת וכללית למדי, שבאופן אישי קסמה לי מאוד. אבל מאז עברו כמה שנים, והמילה "חופשי" מסתברת כאחיזת עיניים. לא רק שאנחנו לא חופשיים, אנחנו משועבדים.

זה לא חדש שבמירוץ אחר הטכנולוגיה – המצוינות והידע מקבלים ערך עליון. החברה שלנו דוחפת ומחנכת ללימודים בכל מחיר, בלי לשים לב שלעתים המחיר כבד מאוד. כור ההיתוך שנקרא "בית ספר" מקבל אליו ילדים עם אופי ואישיות, כל ילד עולם ומלואו, מלא ביצירתיות, כישרון ותשוקה. אבל למערכת החינוך אין רצון או יכולת להתמודד עם הקשת הרחבה הנפרסת מהמגוון שנוצר, אז לאט לאט מחדירים את הערכים העליונים של ציונים ותחרותיות על חשבון התשוקה והיצירה. וזה רק הולך ומחמיר, ככל שהזמן עובר הסיכוי לצאת מהמעגל נמוך יותר, הכח האינרצי שמפעילה הסביבה חזק כל כך שזה כמעט בלתי אפשרי. החברה מכתיבה לנו את הדרך, ואנחנו הולכים כעיוורים, מוותרים על השאיפות והחלומות שלנו, והכי גרוע – מאבדים את האהבה והחשק שבלימודים.

בחזרה לאוניברסיטה: במסלול המוכתב כולם נרשמים לאוניברסיטה, והרוב הגדול הולך עם הזרם. אני לא נגד ללמוד, נהפוך הוא, ידע זה הכוח הכי גדול שיש לאדם, ויפה בעיניי שאין סוף לידע שאפשר לצבור ובתחומים רבים. אז מה הבעיה? אלא שבאוניברסיטה לא צוברים ידע, צוברים ציונים. דבר אחד ויחיד מעניין בכל קורס והוא הציון הסופי, ואם תרצו לרדת לפרטי פרטים, אז העניין העיקרי הוא אם המבחן יהיה ממוחזר או משוחזר, גלוי או חסוי, קשה או קל, על מה להתמקד ואיך לזכור בעל פה נוסחאות שלפעמים לאף אחד אין מושג מה הן אומרות. אנחנו מבזבזים זמן רב ולא מעט כסף על כל כך מעט ידע שרכשנו, וזה רק בגלל שידוע שבלי תואר אין עבודה.

באחד מהמקצועות מצאתי עניין בנושא כל שהוא. התחלתי קצת לקרוא ולבדוק, לרדת לעומק הדברים. כשנתקעתי, הלכתי אל המרצה עם כמה שאלות. הוא היה המום, הוא התעקש להבין אם אני יודע שהנושא לא בחומר, היה לו קשה להסתיר את התדהמה. ואז נפל לי האסימון. כמה זה אבסורד שבמוסד שרוכשים בו השכלה, ידע היא מילה גסה.

הסטודנטים מרגישים את זה. תקופת הלימודים חולפת, ובסופה הציון הוא שסולל עתיד עם הכנסה בסיסית ורמת חיים מובטחת. אז הם מעבירים את הזמן, עוד קורס ועוד אחד. ואם הסקרנות הרגה את החתול, אנחנו כנראה נחיה לנצח. תחושות הסטודנטים אל מול האדישות של האוניברסיטה גורמת למעט מאוד אנשים להישאר באקדמיה. אנשים מבריקים מאסו מהמוסד ורק רוצים להתקדם למחוזות אחרים. הדבר כמובן עולה לנו בפיתוחים ובתגליות עתידיות שהיו יכולות להתגלות, אם רק היו מנסים טיפ-טיפה לגרות אותנו להתעניין, ללמוד ולחקור.

אז מה צריך לעשות? מערכת החינוך צריכה להבין שההבדלה בין הפרטים היא העניין היפה והייחודי. יש לפתח ולטפח יצירתיות, שאיפות, רצון ללמוד ועבודת צוות. יש להבין, כפרטים וכחברה, שהציון הוא רק מדד אחד מיני רבים, וככזה הוא ממש לא המטרה. על האוניברסיטה לפתח ידע כללי בתחומים שונים ומגוונים ושאינם בהכרח קשורים לתואר הנלמד. כיום יש חובת בחירה של קורסים כלליים, אך חלקם היחסי מכלל התואר בטל בשישים, וגם במקרה הזה הסטודנטים יבחרו בקורס הקל אל מול הקורס המעניין. יש להבין ולהפנים שכישרון זו לא מילה גסה, גם סקרנות ולמידה לא. כשההבנה הזאת תתחיל מגיל צעיר היא תושרש לכל החיים.

ומצדנו, הסטודנטים, אנחנו צריכים להתייחס לציון כאל מספר זמני – זה נחמד וכיף לקבל ציון גבוה, אבל הזמן והכסף שלנו שווים הרבה יותר. ההשקעה שלנו תרד לטמיון אם לא נדע להשתמש בזמן הזה ולנצל אותו כראוי. יש לחפש ולמצוא תחומי עניין נוספים מעבר לחומר הנלמד, להשקיע בלימודים קודם כול בשביל עצמנו ורק אחר כך בשביל הציון. כשנבין את זה, אין לי ספק שנהיה מאושרים יותר, נדע הרבה יותר, והרשו לי לנבא – גם הציונים ישתפרו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. רועי, צודק לחלוטין בהצגת הבעיה אבל לדעתי בתחומים מסוימים הבעיה רחבה יותר כי הלימודים עצמם בחלק מהמחלקות לא תואמות את השוק. למשל לימודים במקצועות הרוח למינהן שקשר בין הלימודים לפרקטיקה בארגונים היא רחוקה ולכן לסטודנט אין שום רצון להרחיב את אופקיו מעבר למה שהוא לומד כפי שצינת.

    ובוא נודע על האמת הרוב לומדים כי זה רק דרישה של השוק ולא מרצון לכך ולכן לא נראה לי שהמצב יוכל להשתנות.
    כפי שמערכת החינוך לא מצליחה לשנות ולהכיל את המגוון שבנו בגילאים צעירים היא גם לא תצליח בגילאים בוגרים יותר.

    1. אבל למטבע שני צדדים – כאשר מרצה מגדיל ראש ומשלב כיווני פרקטיקה בלימודים התיאורטיים יש עדיין כמה תלמידים רעשניים שסבורים שחריגה מהתכנית(אצלם פרקטיקה זו חריגה) – הרי זו "תקלה חמורה" ודורשים מראש חוג ארכאי בירור דחוף עם המרצה. כאשר מלמדים אותם פרקטיקה, זועקים לרחמי שמיים ובסקי מרצים מביעים את הזעזוע. מה יהיה איתם בשוק העבודה? זה השירות שיתנו לסביבה? התאוריות מספרי הלימוד?

  2. "אלא שבאוניברסיטה לא צוברים ידע, צוברים ציונים. דבר אחד ויחיד מעניין בכל קורס והוא הציון הסופי, ואם תרצו לרדת לפרטי פרטים, אז העניין העיקרי הוא אם המבחן יהיה ממוחזר או משוחזר, גלוי או חסוי, קשה או קל, על מה להתמקד ואיך לזכור בעל פה נוסחאות שלפעמים לאף אחד אין מושג מה הן אומרות. אנחנו מבזבזים זמן רב ולא מעט כסף על כל כך מעט ידע שרכשנו, וזה רק בגלל שידוע שבלי תואר אין עבודה." האם לא ידוע? האם לא גברור? אבל כשמרצה רוצה לערוך שינוי בתכנית לימודים ארכאית – המערכת שמעליו -כולל ראש תכנית שחי בימי הטרימסטר(לא סמסטר)(במכללה הירושלמית יודעים למי אני מתכוון…) – ברור שפוסל כל שינוי. כך פועלת המערכת. זו התוצאה. אסור למרצה להביא שינוי. אסור לזעזעע מערכות ששורדות בזכות שמרנות. רוב המערכת בקושי יודעת להשתמש בדואר אלקטרוני ומה שמחזיק אותה בחיים, הנשמה מלאכותית של סקר מרצים. מי שנותן ציונים גבוהים -שורד. וראש חוג באותה מכללה גם מכתיב ציון ממוצע לכיתה. מכתיב וקובע ואוי למרצה החורג.

    1. אתה רק נשמע כועס וממורמר. יש בכל דבר מינובים ופלוסיםם. יש מוסדות טובים ויש פחות. יש מחלקות טובות ויש פחות. צריך לנסות לשפר ולא להסתפק בפיזור גזים רעילים.

  3. באוניברסיטה צוברים ידע. הרבה ידע. המודד לצבירת הידע הם הציונים. מי שמקבל ציונים יותר גבוהים יכול לעבור לתארים מתקדמים. המציאות מוכיחה שמי שקיבל ציונים יותר טובים (למעט חריגים) מצליח יותר בעבודה לאחר מכן. באוניברסיטה (אינני מתייחס למה שקורה במכללות – כי אינני יודע) לומדים גם ללמוד. לגשת לספרות מקצועית ולהציג נושאים. דחילאק. תפסיקו לקשקש.

    1. בדבר אחד אני מסכים איתך, באוניברסיטה (וגם אני לא מתייחס למכללות כי איני יודע מה קורה שם) לומדים ללמוד. או יותר נכון אנחנו מלמדים את עצמנו איך ללמוד, הכלים שאנחנו מקבלים מאוד מצומצמים.. אבל הבעיה היא שבמקום ללמוד על החומר הנלמד, אנחנו לומדים על המרצה, מעניין הרבה יותר מה הוא הולך לשאול מאשר הנושאים הנלמדים בקורס. ועוד שאלה, אם אנחנו משקיעים כל כך הרבה בללמוד לבד, למה האוניברסיטה לא נותנת לנו אפשרות לצמצם את שכר הלימוד ולגשת רק למבחנים? ושאלה אחרונה, תכנס לנעליו של מעסיק, מולך שני אפשרויות, האחד אדם שעבד מתחילת הלימודים, בזיעת אפו כלכל את עצמו, צבר נסיון תעסוקתי, אבל הממוצע שלו 70, ומולו אחד שלא עבד ולו יום אחד במשך ארבע שנים, אבל הממוצע שלו 90… במי תבחר? כשהאקדמיה מטיפה לנו שמי שמקבל ציונים ותר גבוהים מצליח יותר היא מייצרת דור שלם של אנשים שנשען על ההורים, ומה עולה בגורלו של מי שאין להוריו את היכולת? אני מסכים שציונים זה חשוב ובעצמי משקיע (עד גבול מסויים, וזאת בדיוק הנקודה) כדי להשיג אותם, אבל מנגד חשוב להגיד, וחשוב שזה יגיע גם מהצד של האקדמיה, ציונים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים.

  4. תלוי באוניברסיטה
    תלוי במחלקה
    תלוי בתואר
    תלוי במרצה
    יש ויש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מהי שחיתות?

הגיגים על מה שמתרחש אצלנו בצמרת ההנהגה

מדביר מועך חרק

הדברת נמלים

למה כדאי לעשות את זה בצורה מקצועית?