דון קישוט במערכת החינוך

דרושה רפורמה אמתית ועמוקה במערכת החינוך
מייקל א. גריי

מאמר זה נכתב בתגובה לפרסום של פרויקט חותם – שיתוף פעולה בין משרד החינוך לבין גורמים אחרים. גולת הכותרת של הפרויקט – גיוס סטודנטים בעלי מגוון תארים בשנת לימודיהם האחרונה, ושילובם כמורים במערכת החינוך בפריפריה, במטרה לשנות ולשפר את החינוך בישראל. לדעתי, זהו לכל היותר ניסיון חמוד ונאיבי, אבל לאחר 17 שנים של הדרכה והוראה, וכמובן 18 שנות לימוד בפועל במערכת החינוך הישראלית, אינני יכול להתכחש לכמה עובדות ונתונים קשים ומרים, שבהם נתקלתי בשטח, ולצערי הם רבים ואמתיים.

נשאלת השאלה: "אם אכן נתגייס להיות מורים במשרד החינוך, ואנחנו באמת רוצים להשקיע ולשנות, האם המערכת לא תסמן אותנו כבעייתיים ותפלוט אותנו?"

מודה. השאלה שלי היא. בעבר לימדתי במרכז ללימוד אנגלית ידוע ובגלל פוליטיקה פנימית עזבתי את המקום. גם אנשים מלאי רצון טוב וכוונה להיות מורים מסוג אחר, נתקלים לעתים במורים הוותיקים, שחלקם נעשו אדישים במהלך השנים, והם עושים את המינימום הנדרש. לרוב הם מקורבים להנהלה ובעלי קשרים. איך, אם כן, אני ושכמותי, אנשים חדורי מוטיבציה וערכים אמורים להילחם בתחנות הרוח הללו? האדישות, האטימות, היעדר המעוף והרצון לשינוי פושים בכל המערכת. לעתים הסיפורים המוכרים חוצים גילים, מגזרים ויישובים.

אוסנת (שם בדוי), תלמידה לשעבר בחטיבת הביניים אמרה לי "המורה נכנסת לכיתה, רושמת על הלוח איזה עמודים לקרוא ואיזה שאלות לפתור, ואם יש למישהו שאלות או בעיה שיבוא אליה. אחרי זה היא יושבת עם הסמרטפון ליד השולחן". סירבתי להאמין, זה פשוט לא יכול להיות. אמנם גם כשאני הייתי תלמיד, מערכת החינוך לא הייתה מושלמת, אולם היה מערך שיעור מובנה, היו שאלות ותשובות, הקראה, הסבר ותרגילים. שאלתי את התלמידה: "לא מסבירים לפני כן? לא כותבים כמה דוגמאות, או קוראים ביחד?" התשובה הייתה שלילית. אוסנת לא תיארה מקרה יחיד וחריג. כך קורה גם בבתי ספר אחרים. שמעתי עדויות נוספות מפי תלמידים בבתי ספר באותה העיר בפריפריה, כולם שיקפו אותה תמונת מצב אחידה ועגומה.

כיצד ניתן להביא לשינוי? לדעתי, הדרך האמתית היא הקמת עמותה שתנהל בית ספר פרטי ללא התערבות ממשלתית או פוליטית, וההעסקה תהיה על בסיס סטנדרטים גבוהים. אחרת עתידך, כמורה, הוא להיטמע בין הגרועים או להיפלט מהמערכת בשל השקעה מעבר למה שאחרים עושים.

השינוי צריך להיות מן השורש, הרי בכיתה שגודלה מעל ל-15 תלמידים אי-אפשר לקלוע להבנה של כולם, קוגניטיבית הדבר בלתי–אפשרי, הן בגלל השונות בדרכי הלמידה ובאופן הלמידה והן בגלל היכולות שאינן אחידות בקרב התלמידים – לאחד זיכרון שמיעתי, לאחת תפיסה חזותית, האחר רב-ערוצי, ולא דיברתי כלל על תלמידים שיש להם לקויות למידה.

מערכת החינוך היא מסננת מצוינת, הוראה בלתי-קיימת, ירודה מאוד, והיחידים שמצליחים הם אלו שיש להם 120 ש"ח לשלם לכל שעה, עבור 16 שעות בחודש למורה פרטי! אין לכם מספיק? ילדכם יהיה נחות אל מול ילדי העשירים. אמנם יש חינוך חינם לכול, אולם מה שניתן בחינם הוא באיכות תואמת. ואולי המערכת בעצם מכוונת לכך באופן סמוי? הרי מישהו צריך להיות מנקה רחובות, נהג אוטובוס, חרט, עובד מחסן, נהג מונית, נכון?

דרושה רפורמה עמוקה וכוללת: הקטנת מספר התלמידים בכיתה ל-20 תלמידים לכל היותר; יצירת כיתות הומוגניות על פי צורת הלמידה המתאימה לתלמידים; דרישה מאנשי הוראה להביא להישגים ולתוצאות, וכן בחינתם על פי סקרי הוראה שההורים ימלאו עם הילדים. אנו חייבים להיפרד לשלום משיטת ההוראה המתבססת רק על כתיבה על הלוח, לעתים מדפים שנכתבו לפני עשור, העתקה מן הלוח, ומתן זמן לשאלות ותשובות בחמש הדקות האחרונות של השיעור. וכמובן נדרשת שקיפות של המערכת.

אולם, לדאבוני, כל זה לא יקרה, כי העשירון העליון לא מעוניין לחלוק עם השאר את ההון והשלטון שבידיו ובידי מקורביו, ומערכת החינוך נשארת מקובעת כפי שהיא ודלת אמצעים.

לסיום, אני פונה אל כל מי שחושב שאני שלילי, תוקפני, עוין, וקיצוני, אני מבין ללבכם, מה שאני אומר מפחיד ומייאש, אך אני אומר זאת בדם לבי. זה אך טבעי להתכחש לעובדות ולטמון את הראש בחול אולם עלינו להתגבר על הפחד ולהיישיר מבט. כי אחרת, אנחנו לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה, החלק הגדול ביותר – חוסר המעש.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. אם לא ישימו את החינוך במדינת ישראל בראש רשימת העדיפויות, אנחנו אבודים. נמשיך ליתדרדר, נתחסל ונימחק.
    (בהיסטוריה של האנושות, ראה עמים שאבדו ונעלמו.)

    1. השאלה היא איך נעורר צעירים ומבוגרים להתאחד ולדרוש זאת מההנהגה במדינה שלנו? צריכים מהפיכה.

  2. כדי להיות מורה צריך ידע, צריך להכיר מגוון דרכי הוראה, צריך משמעת עצמית, צריך אינטיליגנציה רגשית, צריך אכפתיות וצריך רצון טוב.
    האם לפי הקריטריונים האלה, חלקם או הדומים להם מתקבלים מועמדים ללימודי הוראה?!

    1. לא, אני חושב שהמערכת כמו שהיא עובדת בשביל מי שלא ממש צריך אותה. כמו בכל מקצוע יש אנשים שאינם מתאימים לכהן בתפקיד החשוב הזה. לו היה תגמול הולם עבור הוראה. אם היה בית ספר מתנהל כמו מכללה איכותית ולא מטחנת בשר שמושכת יותר סאדיסטים ואפאתיים… לו יהי. טובים ורבים התלמידים שבית הספר לא נתן להם מענה, וכתוצאה מכך הם לא מימשו פוטנציאל ולא תורמים לחברה סביבם כמו שהיו יכולים.

  3. אין ספק שרבים אינם מפיקים דבר משהותם בבית הספר בשל חוסר התאמתם למסגרת.
    יש לגוון את מגמות הלימוד, ולאפשר לתלמיד למשש את יכולותיו בלי קשר לבחינות הבגרות. אין הן חזות הכול.
    תוכני הלימוד ודרכי ההוראה צריכים להתאים לתלמידים השונים המגיעים לבית הספר.
    זה מחזיר אותנו לעניין ה"הסללה" הידועה לשמצה. אך אין זו מילת גנאי. זו הדרך הנכונה, שבה יוכלו בני נוער לדאוג לעתידם, וממילא לעתיד החברה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות