היו זמנים

למה הפסקתי להתעניין במשחקי ספורט
בחרת ישראל 1956 צילום: פרידן משה

בילדותי הייתי חובב ספורט מושבע. מדי שבת הייתי צועד עם אבי מביתנו בחולון לעבר מגרש הכדורגל "באסה", הקרוי היום "בלומפילד". שם, עם אוהדי הפועל תל אביב, התרגשנו מביצועיהם (הבינוניים ומטה) של מי ששמותיהם כלל אינם ידועים לצעירים של היום. כאשר לא התקיימו משחקים במגרש האמור, שמנו פעמינו לעבר מגרש מכבי יפו הסמוך, כברירה שנייה. שהרי שבת ללא נוכחות פיזית במגרש הספורט, לא הייתה כלל אופציה.

ערב קודם לכן, כמעט בכל יום שישי, צפיתי מיציע האוהדים במשחקי הכדורסל של הפועל חולון. סוף שבוע רווי ספורט. אחר כך היה על מה לדבר בשכונה ובבית הספר. וכך במשך כל הילדות ושנות הנעורים. גם כשבגרתי מעט, נישאתי והפכתי לאב, העניין בספורט לא פחת. האופקים התרחבו והדבר הטבעי היה לרכוש מדי שנה מנוי למשחקיה של מכבי תל אביב בכדורסל.

המשחקים הפרובינציאליים פינו את מקומם לתחרויות בין-לאומיות בין קבוצות ידועות, עמן נמנו גם הצהובים מתל אביב. אולם דווקא אז, בהמראה לכאורה, החלה להתפוגג התעניינותי במה שהיה עד אז חלק בלתי נפרד מחיי. בארץ, כמו בעולם הרחב, הלכה ונמוגה הזהות הברורה של קבוצת הספורט. פעם שחקן של הפועל תל אביב לא היה מעלה בדעתו, אפילו כבדיחה, את האפשרות לשחק בבית"ר ירושלים. בשום תנאי, תמורת שום מחיר. ההשתייכות למועדון ספורט, מעבר להיותה זהות גאוגרפית, הייתה גם זהות חברתית ואידאולוגית. היום אנשים עוברים בין מועדונים בקלות רבה יותר מזו של חציית כביש. שחקנים נעים ונדים בין אגודות ספורט, ובין אלו אין כבר הבדל של ממש.

קיצוני אף יותר המצב ברמה הבין-לאומית. המצב שבו שחקן אמריקני משחק בקבוצה טורקית שנה אחרי ששיחק במכבי תל אביב, וכל זאת כמבוא בטרם ישתבץ בקבוצה רוסית, הוא המצב השכיח. מי שהיום הוא הגיבור שלך, יהפוך לאלילו של הקהל הבלרוסי בחודש הבא. שחקן ישראלי יכול לשחק בהרכב של קבוצה מאיסטנבול, במשחקה נגד קבוצה ישראלית שבשורותיה משחק כרגע שחקן טורקי. הכול נזיל וזמני, ובשבוע הבא התמונה תשתנה שוב. אין לשחקנים מחויבות מעבר לסעיפי החוזה. החילופין מהירים עד כדי קושי לעקוב אחריהם ולהכיר בכלל את שמות השחקנים.

מבלי להיכנס לפלפולים סוציו-פסיכולוגיים, אני מרשה לעצמי להניח כי להיות אוהד פירושו להזדהות עם הקבוצה. כאשר הרכב השחקנים והמאמנים משתנה ללא הרף ומתחלף כל העת בין הקבוצות בארצות השונות, קשה לי להזדהות דווקא עם מועדון מסוים. על מה ולמה? מה לי ולאותם שחקנים שינועו לעבר היעד הבא ויעברו לכל צד של כל מתרס בעבור חופן דולרים. לי יש בעיה עם זה, והסיבה שאני צופה מדי פעם במשחקים בטלוויזיה (חס וחלילה לא במגרשים עצמם), היא ששם אני פוגש את חבריי, ויש אוכל טוב, משקאות מעולים ושיחות עליזות, ומה עוד צריך בן אדם?

מרבית חבריי סבורים אחרת ממני. הם ממשיכים להתעניין בפרטי השחקנים, בתולדות חייהם. הם מתרגשים מן ההישגים ויודעים לצטט נתונים רלוונטיים. חלק גדול מהם בכלל אוהד קבוצות מחו"ל. אני מאמין לאלה שמאוד אכפת להם מי ינצח בדרבי של לונדון, או במשחק בין ברצלונה למדריד, אבל לא מסוגל להבין זאת. אני יכול להבין את מי שצופים במשחק כדורגל בין שתי קבוצות זרות בשל רמתו המקצועית הגבוהה. גם זו סיבה. אולם כמה מהצופים מגיעים למגרש מבלי שאכפת להם מי ינצח? ממש קרוב לאפס. קשה לי להבין איך אפשר להזדהות עם קבוצה כשאינך מבין אפילו מילה מהשפה המדוברת בה. הצורך להזדהות ולהשתייך הוא הרי לב העניין כאן, והלב הזה הוא לב שבור מבחינתי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של רות

צדק לימודי

כיצד ניתן לצמצם פערים ולדאוג לשוויון במערכת החינוך

צילום ש/ל של גולדה

אז כמו היום

הרהורים בעקבות נאום אבו-מאזן באו"ם