ראיתי את רוב הגדולים בליגת NBA האמריקנית. את וילט צ'מברליין הגדול ראיתי בעת ששהיתי בניו יורק, בין השנים 1970–1972. אפילו שהוא היה שותף בכיר באליפות הראשונה של הלייקרס, כבר היה אז בשלבי דעיכתו. עקבתי גם אחר ביצועיהם של ג'ון הבליצק, וולט פרייזר ופיט מראביץ'. ומעולם לא הצלחתי לקבוע מי הגדול מכולם.
במהלך השנים עלתה מועמדותו של קרים עבדול ג'אבר ככוכב הגדול. אבל בואם לליגה של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון העמיד בספק את עליונותו. לבירד ולג'ונסון היו איכויות נדירות. השלווה, ראיית המשחק, יכולת הקליעה וכושר המנהיגות של בירד. המשחק המתוחכם והמבריק של ג'ונסון. כל אלו העמידו אותם כבמלחמת דיאדוכים, נאבקים זה בזה על הבכורה.
ואז הגיע מייקל ג'ורדן. מרבית התכונות שנמנו אצל הגדולים האחרים התנקזו אליו, בתוספת גאונות אמתית, כושר ייחודי להכריע משחקים צמודים ואליפויות למכביר. לאחר שנים קמו אחרים טובים וגדולים, למשל קובי בראיינט, שאקיל אוניל וטים דנקן. אבל בכל אחד מהם חסרו מרכיבים מסוימים מהמכלול שאפיין כל כך את גדולתו של ג'ורדן. ואגב, מבין כל הכדורסלנים שבהם חזיתי ב-43 השנים האחרונות, אני יודע להעריך גם את מי שאינם נזכרים בנשימה אחת עם הגדולים ביותר, כמו ברקלי ומאלון.
בשנים האחרונות עלה לזירה לברון ג'יימס. לאחר קריירה מופלאה בבית ספר תיכון הוא הגיע לקליבלנד החלשה והעלה את רמתה פלאים. אבל אז הוא ערק למיאמי, לקבוצת העשירים של הריסון. הוא עשה זאת באורח מביש והפך לפרסונה נון-גרטה בקרב כוהני הענף ואוהדיו. העובדה שמיאמי בהנהגתו זכתה בשתי אליפויות של NBA הפכה אותו אט-אט לחביב הקהל האמריקני, והתקשורת הכירה בו בתור הגדול מכולם בדור הזה של השחקנים.
בבואי לקבוע מי לדעתי הכדורסלן הגדול בכל הזמנים אני מניח בצד את כל השיקולים האמוציונליים, וכך גם את שלל ההסכמות הכלליות. אם אני בוחן דברים לגופם, אני חש שהכדורסלן הגדול בכל הזמנים משחק היום בליגת NBA ושמו – לברון ג'יימס.
אם השחקן הגדול בהיסטוריה הוא מי שהביא לקבוצתו הכי הרבה אליפויות, הרי אין מתחרים לג'ורדן ולבראיינט. אבל אם השחקן הגדול מכולם הוא פנומן שניחן בצירוף יכולות שלא היה לאיש לפניו, הרי זה לברון ג'יימס, הוא ולא אחר.
לברון הוא שחקן חסון וגבוה בעל מבנה גוף אימתני. הוא ניחן בזריזות של גארד צעיר, בכושר מנהיגות, ביכולת פרגון וברמת שיא בריבאונדים ובאסיסטים. גם יכולת הקליעה שלו הולכת ומשתפרת כל העת (גם לג'ורדן היה משבר קליעה בתחילת הדרך). כל אלו הופכים אותו בעיניי הסובייקטיביות לגדול מכולם.
אם יבוא השואלים וישאלו – למי היית נותן את הכדור המכריע ב-15 השניות האחרונות? לג'ורדן או ללברון? הייתי עונה ללא היסוס שלג'ורדן. אבל זו לא האבחנה המכרעת בעיניי. לברון ג'יימס איננו בשלהי הקריירה שלו, ואין לדעת מה צופן לו העתיד. ימים יגידו אם יצעיד את קבוצתו לאליפויות נוספות מול מתחרות חזקות כאינדיאנה, סן אנטוניו או אוקלהומה. אבל בתור מי שעוקב באדיקות אחרי ליגת NBA לברון ג'יימס עולה כבר עכשיו על כל האחרים, ועוד ידו נטויה.
2 תגובות
לברון ג'יימס הוא אגדה, מוטציה שהונדסה במרתפים של איזה סוכנות ממשלתית עלומת שם או שהביאו מהירח (קוין דוראנט אגב פותח באותה מעבדה).
מכלול היכולות הפיזיות, המנטליות והקוגנטיביות שלו הוא משהו שטרם ראינו בכדורסל ואולי בכל ענף ספורט, אבל (היה ברור שהוא מגיע האבל הזה…) הקריירה של לברון עברה לא מעט תהפוכות בשלוש-ארבע שנים האחרונות וכפי שעלו רוממו, הורידו ושוב רוממו אותו, יתכן וסביר שנראה שינויים וגלים נוספים בקריירה של הפנומן הזה, השאלה באיזה רגל ואיך הוא יסיים, אם זה יהיה עם מספר גביעים ועטור ניצחונות הוא בהחלט יהיה מתחרה רציני לג'ורדן.
תודה על כתבה מעניינת.
מסתבר שאפשר לכתוב על ספורט גם אחרת ממה שאני רגילה למצוא הרמה טובה. בהתחלה היתה לי הפתעה שעורכת המדור היא בכלל אשה ועוד כותבת על ריצות
כעת המאמר על הכדורסל האמריקני והגיבורים שלו
כל הכבוד תמשיכו