תכנית רדודה על תחרות קשה ומדהימה

זילות הישראמן בערוץ 10
תמונה של דבי קאופמן
דבי קאופמן

יש לי חלום לעשות "איירונמן" מלא – שחייה של כ-4 ק"מ, רכיבת אופניים של כ-180 ק"מ ולבסוף ריצת מרתון. כל מי שעוקב אחרי בפייסבוק יודע את זה. מכיר את הטירוף שלי בנוגע לספורט – כל ספורט ובעיקר ריצה וטריאתלון. אני מתאמנת קשה. מודה. רוכבת, רצה, שוחה, עושה משקולות ומטרטרת את הבן שלי עם הטירוף הזה.

אבל אני עוד לא שם. עוד לא הגעתי לנקודה שבה החלטתי שאני מסוגלת להתמודד בתחרות האיירונמן, בטח לא ישראמן באילת, שנחשבת לאחת התחרויות הקשות בעולם. עוד לא הגעתי לנקודה שבה המוח שלי עושה סוויץ' ולא רק קודח איירונמן אלא גם גורם לי לנקוט מעשה אמתי, להירשם לתחרות ולצאת לדרך האימונים המפרכת. אני מאמינה בתהליך. תהליך שהגוף צריך לעבור, ולא פחות מזה – הנפש.

בעיניי, בתהליך הזה הגוף חשוב מאוד. להכין את הרגליים, את הריאות ואת הדרך. וכשאני רואה תכנית טלוויזיה שמסקרת את אירוע הישראמן בצורה רדודה ומלאת זילות לתחרות הקשה הזו, עולה בי תהייה ואפילו מחשבה שנייה.

הפרומואים של ערוץ 10 לתכנית על ישראמן נגב 2015, ששודרה החודש, עוררו בי ציפייה. חיכיתי לשידור התכנית מתוך השתוקקות, מתוך אהבה לענף, ממש כמו שאוהדי קבוצות כדורגל מצפים למשחק השבת של הקבוצה שלהם.

כן, אני מודה. אני מעריצה כל מי שעשה איירונמן, ואולי בעיקר ישראמן באילת. כילידת אילת, שחייתה ומכירה את האקלים הקשה, אני חושבת שכל מי שמצליח להתחרות בתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים של העיר הזו – קורץ מחומר אחר. הרוחות עזות, האקלים משתנה מקור עז לחום, ובטח לא פשוט לרוץ בירידה תלולה מרחק של כ-12 ק"מ כחלק מהמרתון. ולכן ציפיתי לשידור התחרות.

אלא שכגודל הציפייה כן גודל האכזבה; כי במקום להנגיש לצופים את התחרות באופן מקצועי ומעמיק, שודרה כתבה שכולה הילולה אחת גדולה, עם סיפורים רדודים וסיסמאות בלי קץ.

לא היה שם ולו רופא אחד שידבר על ההשלכות של התחרות הזו על הגוף. לא היה שם מומחה אחד שיגיד כמה באמת צריך להתכונן כדי לעבור את המרחקים הללו, שיציג מחקרים מהעולם ושיספר למי זה מתאים. לא היה שם פסיכולוג אחד שדן בסוגיה הנפשית של היום שאחרי ולא היה שם סיפור הורס אחד שגרם לי רטט ולו לשנייה.

במקום זה הגישו לצופים תחרות שכל אחד שיקום בבוקר ויחליט לעשות אותה, יצליח. יצרו תכנית על ספורט להמונים, כאילו מדובר בספורט עממי לכל דבר, מבלי לתת את הדעת על סוג התחרות, על האימונים המפרכים ועל היכולות של הספורטאים הגדולים שמשתתפים בה והחומרים שמהם קורצו.

להציג בחורה שבוקר בהיר אחד החליטה שהיא עושה איירונמן כי ככה בא לה, זה לא רציני, זה להקל ראש במתמודדים האחרים שלוקחים ברצינות את כל הדרך הזו. להביא רופאת שיניים, מוצלחת ככל שתהיה, מבלי להיכנס לטירוף חייה ולמחיר שהיא משלמת, מבלי להיכנס לנבכי נשמתה, זה לא לספר את הסיפור. ולתת במה לאנשי מכירות מתוחכמים זו לא דרך להציג את האיירונמן של ישראל.

צר לי על ערוץ 10 שכך בחר לשדר את תחרות הישראמן הקשה כל כך, וצר לי יותר על הצופים שאולי יחליטו בעקבות השידור לקום בבוקר ולעשות איירונמן כי זה "מה זה פשוט".

ובאשר אליי? אני אמשיך לחלום על התחרות הזו עד שאעז להתמודד בה, ובינתיים לא אפסיק להתאמן ולהעצים את האימונים בדרך אליה, כי מבחינתי איירונמן זה לא תכנית להמונים כבקשתך בערוץ 10.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. לדעתי מי שעוסק בזה הוא אגואיסט שחושב רק על עצמו מקדיש חייו לדבר חריג שמבדיל אותו מכל בני האדם כמעט ודורש ממנו התמסרות מלאה ללא התחשבות באחרים

    1. יכול להיות שאתה צודק ולכן אני אני רק חולמת ועדיין לא מקדישה את חיי, לדבר הזה…

  2. הואיל ואת האגודות לא מעניינים ענפי הספורט האלה המשענת היחידה יכולה להיות רק משרד הספורט
    מירי רגב יכולה לטפל בזה הוא שהיא תהיה תקועה בנאומים על פלוראליזם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן