למה לי מרתון עכשיו?

מרתון תל אביב – הנה אני באה
צילום: Ilan Costica he.wikipedia.org

הבטחתי לעצמי שבזמן הקרוב אני לא עושה מרתון מלא (42.2 ק"מ), וזאת רק לפני כ-8 חודשים, אחרי מרתון פריז. והנה, שוב אני ניצבת מול האתגר. מרתון מלא. מה יש לי?! אני תוהה ביני לביני. ותשובה הגיונית אין לי.

הפעם זה יהיה בתל אביב. כאן, בבית. ושוב יש לי פרפרים בבטן, ושוב פחד בלתי נתפס, ושוב התרגשות ובעיקר הרבה חרדות: מה יהיה? איך אעשה את זה? האם אני מוכנה? האם זו לא הייתה החלטה פזיזה מדי? ועוד כהנה וכהנה מחשבות מטרידות. ובכל יום ההתרגשות עולה. אני חושבת שמעולם לא הייתי במצב כזה.

וזר כנראה לא יבין זאת. רק מי שיכול לחוש את המתח באוויר, המתח שלפני המרתון. כי מרתון זה לא רק מספר. 42.2 ק"מ זה מרחק שצריכים לעבור בריצה. וכדי להגיע אל המרחק הזה רצים הרבה מרחקים דומים. ולריצה, בכל פעם מחדש, חוקים משלה. והנה המסכמת (הריצה שסוגרת את כל ההכנות, שבדרך כלל כוללת בין 34 ל-38 ק"מ), ואני עושה המון הכנות נפשיות, פיזיות ותזונתיות. וזה מה שמעסיק אותי בימים שלפני המרתון. הכנות, עוד הכנות והרבה מחשבות.

וזר לא יבין זאת, לא יבין שלמרתון חוקים משלו. ואם לא נהיה מוכנים, אם לא ניערך כראוי, יהיו נזקים. זה ברור. והספורטאית שבי לא מוכנה לשמוע על פציעה בשום פנים ואופן. ושוב עולות המחשבות, איך לעזאזל החלטתי שוב לעשות מרתון?

ואז אני מבינה שזו כנראה התמכרות. נכון, יש חברים מרתוניסטים בפייסבוק, וזו נקודת הזמן בחיים ויש עוד אלף ואחד דברים שגרמו לי לקבל את ההחלטה הזו, לעשות עוד מרתון. אבל מבחינתי, הדבר הברור ביותר בהחלטה הזו הוא שהתגעגעתי. פשוט התגעגעתי לתחושות שאחרי המרתון. אותה התמכרות לאנדורפינים ולריצות האין-סופיות שלעתים מלוות בכאב. התגעגעתי לכל זה והגוף צועק שהוא רוצה עוד. יש משהו אדיר בתחושות של הריצות הארוכות. תחושות שלא חשתי בשום ענף ספורט אחר.

לתוצאה בריצה אין משמעות מבחינתי, יש חשיבות רק לתחושות, כי בריצות  ארוכות, ולא משנה באיזה קצב אתם רצים, יש משהו קסום. משהו סוחף. משהו ממכר.

מתי הבנתי שאני שוב רוצה מרתון? רק לפני חודשיים. אחרי מרתון טבריה. ליוויתי את חברתי הטובה מרים, שעשתה אתי את מרתון פריז, למרתון שלה. היא, בניגוד אליי, כבר אחרי מרתון פריז הצהירה שהיא בדרך למרתון הבא שלה וניסתה לשכנע אותי להצטרף. אבל אני, בעקשנותי, הודעתי לה חד-משמעית שלא. אצלי לא יהיה עוד מרתון בקרוב. עמדתי על כך.

צפיתי מהצד על האימונים הארוכים שלה וזה לא הזיז לי. אפילו קצת ריחמתי עליה, ובמקביל המשכתי עם שגרת האימונים שלי בריצה, אבל לא ריצות ארוכות.  שלא תטעו, זה לא שהפסקתי לרוץ. המשכתי. אבל בקילומטראז' שפוי יותר (ביחס למרתוניסטים) של כ-50 ק"מ בשבוע. הרי אי אפשר לקבל החלטה על מרתון, ועוד חודשיים לפני, בלי כושר וסיבולת בכלל, ובכל זאת הריצה הפכה חלק ממני.

אבל אז בטבריה, כשהגעתי ללוות את מרים, משהו נפתח. יצאתי לריצה עם רצי המרתון ולא רציתי להפסיק. רצתי כ-32 ק"מ, הריצה הארוכה הראשונה שלי מעל 20 ק"מ אחרי מרתון פריז, ולא רציתי לעצור. הרגשתי שאני יכולה עוד. מה שהדהים אותי יותר הוא שאחרי הריצה התאוששתי מיד. לא חשתי שום כאב והגוף הגיב טוב. הבנתי שאני הרבה יותר חזקה פיזית מהמרתון הקודם שלי והבנתי שאני רוצה עוד מרתון. מרתון תל אביב.

לאחר התייעצות עם חברים הבנתי שזה אפשרי ושאני יכולה לעשות את זה בקצב שלי. המאמן קובי זווילה מ"הרצים החופשיים", שנחשב גורו ריצה, עודד ועזר עם התכנית, עוד כמה חברים מן העבר תמכו, והנה אני לקראת מרתון נוסף.

איך הוא יעבור? אין לי מושג. אבל דבר אחד בטוח – למרתון יש כבוד ואני יודעת שעשיתי כל מה שצריך כדי להגיע מוכנה. כי במרתון אסור לזלזל.

בהצלחה לכל משתתפי המרתונים באשר הם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

  1. ממש לא ברור לי מאיפה אתם מביאים את הכוח והרצון לעשות דברים כל כך קשים על גבול העינוי. מה יוצא לכם מזה? אף פעם לא הבנתי זאת. אבל עובדה שיש כל כך הרבה שאוהבים זאת. מוזר.

    1. הסברתי בטור. זו התמכרות. אין אושר גדול יותר מלרוץ ובעיקר להיות אחרי, בעיקר ריצות ארוכות וניסיתי הרבה דברים בחיי… את מוזמנת ליצור קשר ולנסות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של צביה

לא אוהבת

שיר על סדרי עדיפויות