המטרה: ישראמן

לקראת תחרות איש הברזל
תמונה: איתן טל he.wikipedia.org

כל הפיד בפייסבוק שלי מלא בפוסטים ובברכות הצלחה לחברים שלי שמתמודדים בישראמן נגב 2015. אני כותבת את המאמר ביום חמישי, והתחרות, אשר נחשבת אחת התחרויות הקשות בעולם, תתקיים מחר באילת. חברים שבשנה האחרונה קרעו את התחת כדי לעמוד ביעד מטורף של 4 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה ולקינוח 42.2 ק"מ ריצה.

ואני בבית, מול המחשב, עוקבת בשקיקה. תוהה מתי יגיע הרגע שלי. מתי גם אני אצליח לעמוד ביעד מטורף שכזה. מתי אעז להציב לעצמי את האתגר ולהטביע בגאון ובגאווה את הקעקוע המיוחל של הישראמן, שכל איש ברזל שעבר את הדרך מנפנף בו בגאווה.

כן, יש אנשים שחולמים לעבור דרך של איש ברזל בשביל הקעקוע. אבל תכלס לא רק לקעקוע יש תפקיד בדרך הזו. להתייחס רק לקעקוע זה זילות של ה"ברזליות" ושל האתגר המטורף הזה, וגם של העומס העצום שמונח על גוף צנום שצריך לעבור את המסלול הסיזיפי הזה.

אולי זו הסיבה שטרם נסחפתי בהוויה ולא נרשמתי לתחרות. כרגע אני "רק" על מרתון. עד לשם הגעתי וגם זה ממש קשה, אז מה יהיה אם איאלץ לשלב את כל שלושת הענפים יחד בתחרות אחת? איך ארגיש אז?

לא ברור. אני מנסה לא לחשוב על זה הרבה אבל לאחרונה המחשבות צצות יותר ויותר. הכמיהה הזו לאיש ברזל מלא מתחילה לתפוס תאוצה, בפרט כשהפיד שלי מלא בחברים שהציבו לעצמם את האתגר ושעתידים לזנק עם שחר. אז בבוקר ה-30 בינואר יעמדו אלפי מתחרים מול הים המדהים של העיר הדרומית שלנו אילת, ויזנקו. כולם שדופים, מדוגמים ונראים כמו אתלטים מקצוענים.

לא לכל משתתפי התחרות יש רקע ספורטיבי, כי מסתבר שאיש ברזל זה אתגר למבוגרים שבחבורה, לאלו שעשו דבר או שניים בחיים ובשלב מסוים החליטו שהדרך שלהם למצות את החיים היא עמידה באתגרים ספורטיביים ארוכי טווח שמשלבים ריצות ארוכות, רכיבות אין-סופיות ושחייה.

זה בעצם מה שתמצאו בישראמן. הרבה אנשים – גברים בעיקר, אם כי גם נשים – חדורי מוטיבציה, עם רעב בעיניים לטרוף את האנדורפינים שישתחררו להם בתחרות ובעיקר אחריה. אנשים חזקים שלא רואים ממטר, מלבד את הדרך ואת המסלול, שאורח חייהם כולל תזונה, שינה ואימונים. ששם כנראה טמון האושר שלהם, אחרת, למען השם, למה הם עושים את זה?!

ואני משקיפה מהצד, לומדת, מפנימה ושוב תוהה: מתי אני אעמוד מול המבחן הזה? אתמודד באתגר הזה? מתי היום שלי יגיע? את טעם החוויה טעמתי לפני כשנתיים כשהשתתפתי בתחרות בשלשה, והטעם נותר. לא נמוג, לא התפוגג ולא נעלם. והגעגוע אל הטעם הזה רק גובר עם האימונים שלי למרתון. אז אולי בשנה הבאה זה יקרה לי, אולי לא, מה שבטוח – לשם אני שואפת. גם אני רוצה קעקוע. גם אני רוצה לסמן "וי" על הדרך. גם אני רוצה לחוש את האושר הזה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של צביה

לא אוהבת

שיר על סדרי עדיפויות