מחזיקים אצבעות

לפני זמן קצר אוהדי בית״ר ירושלים ביזו את כבודו של הכדורגל הישראלי בסיומו של משחק גמר גביע המדינה ולא אפשרו את קיום טקס הענקת הגביע במעמד נשיא המדינה, והנה כעת חבורת כדורגלנים צעירים מובילה את הכדורגל שלנו לפסגת הישגיו בזירה הבין-לאומית. הנבחרת הצעירה – עד גיל 20 – כבר בשלב חצי הגמר של גביע העולם, אולי בדרכה לזכייה בתואר אלופת עולם.

 כך או כך הנבחרת הצעירה, שהחלה את מסע הקסם שלה לפני שנה בהופעה בגמר אליפות אירופה, ממשיכה לספק סופרלטיבים לכדורגל הישראלי המשווע להישגים. ההצלחה של הנבחרת הצעירה היא שילוב של ניהול מקצועי אבסולוטי של הקברניטים בוני גינצבורג ומשה סיני, המאמן אופיר חיים וצוותו וכמובן המיזוג הפנטסטי של מגוון שחקנים יהודים וערבים שנוטעים תקווה לכדורגל ישראל טוב יותר, בריא יותר ומצליח יותר מאשר הורגלנו עשרות בשנים, גם כאשר היו לנו כישרונות מדן ועד אילת ועד מעבר לים.

כמי שמלווה את הכדורגל הישראלי בכל רבדיו בארץ ובחו״ל למעלה מיובל שנים, אני חייב להודות שהפעם מדובר בתופעה יוצאת דופן. נבחרת ישראלית דומיננטית שמספקת במהלך כל משחק את התחושה שהיא טובה יותר וחזקה יותר מקצועית ומנטלית מיריבותיה, גם אם מדובר בנבחרות של מעצמות כדורגל עולמיות. זה קרה בין היתר נגד צרפת באליפות אירופה ונגד ברזיל במונדיאליטו. כוחה של הנבחרת גם ביציבותה, וזו מתחילה בהחלטות המאמן, שאינו נאחז בתירוצים של עומס, עייפות או פציעות. ראו למשל את המערך האחורי: שוער, שני מגינים ושני בלמים. אותם שחקנים לאורך כל הדרך ואליהם אפשר להוסיף גם את עמודי השידרה בקישור – הקפטן מדמון ואל הים הגדול קנציפולסקי. יספרו לכם בעלי המקצוע מה טמון במהלך שכזה של יציבות, והמאמן, שדוגל במשחק התקפי כי הוא סומך על הגנת הברזל שלו, מנווט הרכבים מגוונים ומשתנים בחוד הנבחרת ופוגע בול בחילופים שמניבים שערים, לעיתים ממצבים שנראים אבודים.

ביום חמישי מדינה שלמה תחזיק אצבעות לנבחרת צעירה, ואם נעפיל לגמר המונדיאליטו ביום ראשון כנראה יהיה ״שבתון״!