גאווה לאומית

גיא גודס מונה למאמן נבחרת ישראל בכדורסל, ואני מרגיש גאווה. גיא גודס הוא פשוט איש כדורסל בכל רמ״ח אבריו. הוא היה שחקן ענק, בשנים האחרונות הוא מאמן מצליח, ומעל הכול הוא אישיות, בכל מובן.

עודד קטש סיים את תפקידו כמאמן לאומי באקורדים צורמים. לכל בר-דעת ברור שקטש סיפק את הסחורה מבחינה מקצועית והביא שקט והישגיות לנבחרת, אבל הפרידה באה על רקע תביעה כספית שהגיש נגד איגוד הכדורסל. למרות אהבתי הרבה ורבת השנים לעודד קטש, במקרה זה אני חייב להצדיק את התנהלות איגוד הכדורסל. לא יעלה על הדעת שעובד יתבע את המעסיק שלו וימשיך להיות מועסק אצלו. לעניות דעתי טוב היה עושה קטש אם היה פורש מתפקידו כאשר החליט להגיש תביעה.

כך או כך, איגוד הכדורסל מקבל מחליף ראוי. הייתה לי הזדמנות להכיר את גיא גודס מקרוב בתקופת הרומן שלו בהפועל תל אביב תחת שרביטי. אין די מילים להכביר בשבחו של גיא. הוא ספורטאי ענק שבוודאי יקרין מאופיו על שחקני נבחרת ישראל בשנים הקרובות.

בימים אלו עולים געגועים לעשור הזהב של נבחרת ישראל. לפני 48 שנים תפסה מלחמת יום הכיפורים הארורה את נבחרת הכדורסל באליפות אירופה בברצלונה, ממש לאחר משחקה האחרון שהסתיים בניצחון על טורקיה וזכייתה במקום שביעי ביבשת. הישג השיא הגיע שנים אחדות לאחר מכן – מקום שני באליפות אירופה באיטליה 1979. מאמני הכדורסל של הדור ההוא – טרום שרף, קצורין וקטש – היו שמעון שלח, אלברט חמו ורלף קליין ז״ל, שכל אחד מהם היה גם שחקן מוערך.

היו ימים שהכדורסל נחשב ללא עוררין לענף הספורט הייצוגי הראשון במעלה שלנו. בעשורים האחרונים, לאחר זכיות במדליות אולימפיות בענפים כמו ג׳ודו, התעמלות אמנותית ואחרים, איבד הכדורסל את ההגמוניה. על כתפיו של גיא גודס תהיה מונחת משימה לא פשוטה להחזיר עטרה ליושנה. קטש עשה צעד קדימה, ועכשיו הכדורסל שלנו משווע להמשכיות.