פורץ דרך

במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה הקודמת זהר במדי הפועל תל אביב, אז קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי, שחקן צעיר שצד כל עין מקצועית. רפעת ג’ימי טורק היה להיט כדורגל מהמשחק הראשון שלו בקבוצה הבוגרת, וקצרה הייתה דרכו למדי נבחרת ישראל.

השבוע חגג טורק את יום הולדתו ה-66, והוא עדיין דמות נערצת על מפת הכדורגל, עכשיו כפרשן בטלוויזיה. תחילת דרכו של טורק לצמרת הכדורגל הישראלי לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. לפתע שחקן ערבי מוסלמי מיפו המריא לפסגות הקריירה, ולאו דווקא התקבל באהדה מצדם של אוהדי הקבוצות היריבות. המפנה החל בקיץ 1976, כאשר דוביד שווייצר, המאמן הלאומי האגדי, זימן את טורק לסגל הנבחרת לקראת המשחקים האולימפיים במונטריאול.

שווייצר פתח את השער בפני ג׳ימי, ועד מהרה היכולת, הכישרון והרצון הביאו את השחקן להרכב הבכיר של הנבחרת במשחקים מול יריבות בעלות שם עולמי, ומי לא זוכר את המצ'אפ בין פלטיני הקפטן הצרפתי וטורק הערבי ישראלי. הנבחרת לא אכזבה בזירה האולימפית, וטורק כבש את מעמדו ככוכב. הוא הפך לשחקן מפתח בנבחרת ולכוכב של הפועל תל אביב. הוא היה לפורץ הדרך של אינטגרציה יהודית-ערבית בכדורגל הישראלי.

בתחילת שנות השמונים ביקשה אברטון האנגלית לצרף לשורותיה את רפעת טורק, שכבש את ליבו של בובי רובסון, לימים מאמן הנבחרת האנגלית. אבל הפועל תל אביב לא רצתה כסף, היא רצתה את השחקן ולא שחררה אותו. יוסל׳ה מירמוביץ', מאמן נבחרת ישראל במהלך שנות השמונים, אמר לא פעם כאשר נשאל על ההרכב הצפוי: ״טורק ועוד עשרה שחקנים״.

הנה כי כן ג׳ימי טורק היה לפורץ דרך, תרתי משמע, בשיתוף הפעולה היהודי-ערבי, וכיום כמעט מחצית משחקני ההרכב הבכיר של הנבחרת הם שחקנים ערבים. במהלך השנים הפך טורק לדמות מופת לחריצות ודבקות במטרה, דאגה לזולת ועשייה בלתי פוסקת למען יהודים וערבים, בין היתר בתפקידו כסגן ראש העיר תל אביב-יפו.

רפעת טורק לא התנתק מהכדורגל, הוא משמש כפרשן בטלוויזיה וממשיך לפקוד את היציעים במשחקיה של הפועל תל אביב, תוך שהוא מעביר ביקורת על התנהלות הקבוצה בשנים האחרונות ואינו מסתיר את אכזבתו ממצבה העגום.