גרוע יותר לא יכול להיות

רק תם יכול לחשוב שהכדורגל הישראלי ישוב להיות כפי שהיה בטרם הכתה בנו הקורונה. אבל שאלת השאלות היא מה בדיוק היה פה ומה באמת יהיה בעתיד? כמי שהיה מעורה זה עשרות בשנים בכדורגל הישראלי וכמי ששימש במגוון תפקידים בהתאחדות לכדורגל ובנבחרות ישראל, איני יכול להשתחרר מהרושם שהכדורגל הישראלי לא היה בדיוק מה שפיללנו לו. אני חושש שבעקבות הקורונה, מצבו של הכדורגל הישראלי יהיה אף גרוע יותר.

עם זאת, יש בי ניצוץ של תקווה שאולי הגרוע מכול כבר מאחורינו, והנה נקרתה בדרכנו הזדמנות למשהו טוב יותר. מגפת הקורונה השביתה את הענף מכל פעילות, אולם אולי ביום שאחרי המגפה – נתעורר לעולם כדורגל אחר, טוב יותר ובריא יותר.

צריך להודות על האמת – הכדורגל הישראלי נגוע במחלה מתמשכת, שבדומה לקורונה, טרם נמצאה לה תרופה. זה חמישים שנה, מאז מקסיקו 1970, לא טעמנו טעמו של מונדיאל. אין-ספור קמפיינים בחמישה עשורים, אין-ספור ניסיונות ואכזבות ומסקנה אחת חד-משמעית: מדובר בכדורגל חולה, המצוי בשבר מקצועי ואולי אף בקטסטרופה כלכלית.

הקבוצות הבכירות שמעמידות תקציבי ענק בקנה מידה ישראלי ומתבססות על פילנתרופיות של בעלים עשירים ועל הכנסות מקהל יסבלו פעמיים: ראשית, מהחשש שהבעלים יבלמו את הזרמת המיליונים (ראו מקרה אלונה ברקת בהפועל באר שבע); ושנית, ואולי חמור יותר, משחקים ללא קהל, לפחות בטווח השנה הקרובה, ידלדלו מאוד את הקופה. מי יודע אם הטוטו ימשיך לאמץ את סיסמתו "הטוטו מקדם את הספורט בישראל".

והקבוצות הקטנות – הן ודאי תתקשינה מאוד להרים את הראש מעל פני הדשא.

הנה כי כן תמונת מצב עגומה. ובכל זאת יש גם סיכוי לתפנית חיובית. שכן, כדורגל ללא משאבים, שמרכז פחות מאמצים במרוץ אחר ההישגים, יכול להוליד מצב חדש. תידרשנה שנה-שנתיים של שיקום, בנייה מחדש של תשתיות, מתן עדיפות לשחקני בית תוך ויתור על שחקני חיזוק זרים ועוד. מי יודע? אולי סופו של תהליך כואב זה יתגלה כחבל ההצלה של הכדורגל הישראלי. בכל מקרה, גרוע יותר כנראה לא יכול להיות!