מה פירוש "העדר תרבות ספורט" – דוגמאות מישראל

בפרק הקודם נתתי דוגמאות למדינות בעלות תרבות ספורט אמיתית, וסיפרתי על קובה, שבתקופת שלטונו של הרודן בטיסטה השקיעה "רק" אחוז אחד מתקציבה השנתי לספורט. כעת נבחן מה המשמעות של העדר תרבות ספורט, ולשם כך נשווה את קובה לישראל של היום.

כפי שציינתי במאמר הקודם, תקציבה השנתי של מדינת ישראל לשנת 2016 עמד על כ-347 מיליארד שקלים. אחוז אחד מתוך 347 מיליארד הוא 3.47 מיליארד שקלים. וכמה מקציבים לספורט הישראלי בפועל? לפני כעשור, כשהתעמקתי בנושא הזה בפעם הראשונה, תקציב מנהל הספורט כולו היה כ-40 מיליון שקל בשנה – קצת יותר מאחוז אחד של האחוז האחד מתקציב המדינה. לצורך הגילוי הנאות, לא נשכח שגם הטוטו מחלק עוד כ-250–300 מיליון שקלים בשנה לאגודות ולאגודים ענפיים, אבל זה כסף שמגויס מהציבור באמצעות הימורים.

כפי שנאמר, תקצוב הספורט הוא רק פועל יוצא מביקוש החברה, בהתאם ליחסה לספורט. התרבות, הדת והמבנה החברתי שלנו בעבר לא תמכו ביצירת יחס חיובי במיוחד לספורט. ההיפך הוא הנכון והזועק. אנו מדינה חברה ב-OECD, המתגאה בהייטק שלה ובסייבר, בחקלאות, ברפואה ובמדעי גוף האדם. אבל במישור התודעתי והמקצועי הספורט נמצא אצלנו ברמה של מדינות העולם השלישי, וחלקן אף עולות עלינו. הנה דוגמאות בולטות אחדות של שלילת תרבות הספורט אצלנו.

דוגמה ראשונה: בימי קום המדינה ישבו יהודים טובים בספורט ההישגי ובאקדמיה והחליטו שמאמן ספורט זה לא מקצוע, וכי הספורט והחינוך הגופני אינם מקצועות אקדמיים. אין להם מקום באוניברסיטאות אלא בסמינרים דו-שנתיים למורים. עברו יותר מ-60 שנים. יש כבר חמש מכללות לחינוך גופני המעניקות תואר ראשון ותואר שני בחינוך גופני, אך אין ולו מוסד אחד שמכשיר מאמנים בעלי תואר אקדמי. התחום כולו עדיין אינו תחום אוניברסיטאי וישראל היא המדינה היחידה בכל העולם הנאור שאין בה מקום שבו אפשר ללמוד תואר שלישי במקצוע הזה. בגרמניה ובבריטניה יש לימודי תואר שלישי בתורת האימון, ואני אפילו לא מדבר על מדינות הגוש הסובייטי לשעבר. לנו אין כלום!

אם אין לימודים אקדמיים בספורט הישגי, אז אין מחקר ואין התמחויות בפסיכולוגיה, בפיזיולוגיה, בגנטיקה, בביוכימיה, בפרמקולוגיה, ברפואה ובניהול ספורט. במכללות, בראשן מכללת וינגייט, עמלים במחקר ספורט כ-30 משוגעים לדבר ללא קרנות מחקר. אולי יש עוד עשרה פרופסורים חובבי ספורט באוניברסיטאות שזה מעניין אותם באופן אישי. זהו. דממה במדבר.

מה כל זה אומר באשר לספורט האולימפי? אין השכלה, אין מחקר כתנאי להעסקה של מרצים במוסדות להשכלה גבוהה, אין יישום של נתוני מחקר בשדה, וכואב מכול – בשדה עצמו עמלים אנשים מוכשרים ומסורים שאינם יודעים ולו עשירית ממה שהם חייבים לדעת בעצמם, או לפחות לדעת לשאול מדענים ויועצים.

ביחידה לספורט הישגי שבמכון וינגייט בעלי התפקידים אשר אחראים על הכשרת נבחרות ישראל למשחקים האולימפיים אינם עובדים בתקן של חוקרים. הם נושאים בתפקיד "מתאם". היחידה עצמה איננה גוף חוקר, שחייב להפיק ידע על אימון ספורטאים הישגיים וליישם את הישגי המדע מהלכה למעשה, אלא היא גוף שמארגן דברים, כמו בדיקות, איסוף נתונים, ניתוח תחרויות וכו'. מה שבעולם הנאור עושים מאות חוקרים, מה שסביב נבחרת כדורגל אחת עושים עשרה חוקרים ואנליסטים, אצלנו נסגר בצוות של חמישה-שישה מתאמים האמונים על כל הספורט האולימפי הישראלי.

דוגמה שנייה: חוסר ההשכלה האקדמית העמוקה, חוסר חשיבה מקצועית ושיקולי הישרדות כלכלית בתחום גרמו לעיוות מוחלט בתפיסה של הכשרת מאמנים לילדים ולנוער. כל העולם יודע שמאמן ילדים חייב להיות משכיל ומנוסה הרבה יותר מאשר מאמן הישגי (לצורך הדוגמה אני מדבר כעת אך ורק על משחקי כדור שונים, שזה התחום שלי). הוא לא רק איש מקצוע מעולה אשר רואה את עתיד הילד ולא רק את הניצחון בדרבי השכונתי בשבת הקרובה, אלא מחנך שבונה את אישיותו של הילד או הילדה ומחזק אותם לקראת מבחנים קשים בתחרויות העתיד. הוא קשור וקשוב למשפחה של הספורטאים הצעירים, הוא בקשר עם בית הספר. הוא דמות.

אבל אנחנו, בשביל להעסיק בזול מאמנים למאות "ילדי קופה" – המילה המזעזעת שהמציאו עסקנים שרק מחפשים כסף לקיום אגודות – מקיימים קורסי מדריכים המקבלים מועמדים החל מגיל 16. העיקר שתהיה הסמכה ויהיה כסת"ח בפני חברות הביטוח. רוב ההורים שמביאים את ילדיהם לחוג כדורגל אינם יודעים שמי שעומדים בהמוניהם מול ילדיהם הרכים, בני 7 או 10, הם נערים ונערות לפני צבא ואחרי קורס קצר של 200 שעות. באמתחתם אין אפילו שעה אחת של לימודי מתודולוגיית הוראה ולמידה מוטורית, וכבר עליהם ללמד את הילדים, לפתח את האישיות שלהם, לפתח את כושרם הגופני, השכלי והמנטאלי, להעניק להם מושג על תרבות הענף, ההיסטוריה והמסורת הלאומית, להוות דוגמה אישית למשחק הוגן… נו, באמת!

נוסף לגישה החובבנית, הכשרת המדריכים מזמן הפכה לעסק רווחי. בחסות חוק חופש העיסוק, עשרות גופים מייצרים מאות מדריכים חסרי בשלות אישית ובעלי בורות מקצועית, אשר הורסים בתום לב את היסוד העמוק והחשוב ביותר של הספורט האולימפי: הכשרת עתודה.

דוגמה שלישית: לפני שנים בודדות נחנכה ברוב התרגשות ותרועות הבריכה האולימפית החדשה במכון וינגייט. מה טוב. אך נשכח דבר קטן וזניח. לא בנו בה מגדל קפיצות למים בן 10 מ' – חובה בכל בריכה בכלל ובוודאי בכל בריכה אולימפית. חסכנו? פשענו! כך הרגנו סופית את האפשרות היחידה לבנות ענף ספורט מפואר וישראלי מאוד מבחינת הדרישות הגופניות והמנטאליות – "קפיצות למים", ענף בעל פוטנציאל של כ-10–12 מדליות אולימפיות.

באותו הכיוון של חיסכון פושע אפשר להביא עשרות דוגמאות על בתי ספר חדשים בשנות ה-90 של המאה הקודמת באשדוד, באשקלון ובבאר-שבע אשר נבנו עם מגרש כדורסל על אספלט בלבד במקום אולם ספורט. חסכנו? פשענו! ולמה? משום לאף פקיד לא רעדה היד כשהוא חתם על הפרויקטים האלה. מה הסיפור? בסך הכול בית ספר יסודי. ככה זה כשאין באומה תרבות ספורט.