בסדרה זו אבחן מהי תרבות ספורט בחברה ובמדינה, ואבדוק את משמעותה במדינות שונות בעולם וכמובן בישראל. אתחיל בכמה הבהרות בסיס: כל הכתוב בסדרה זו התבשל בי במשך עשרות שנים של למידה, מחקר ועשייה בתחום הספורט. המשחקים האולימפיים שהסתיימו לפני כחצי שנה היו רק זרז לפריצה של האכזבה, הצער והרוגז על הדברים שאפשר לעשות אחרת.
כעת עליי להגדיר מונחים אחדים. כאשר אני כותב את המילה "ספורט", כוונתי לכל פעילות פנאי שיש בה תנועה ומאמץ גופני ניכר לאותו הפרט העוסק בפעילות הספורט. כשאדבר על "ספורט תחרותי" נחשוב יחד על הפעילות הספורטיבית שמתקיימת בהכרח בתחרויות רשמיות לפי חוקים בין-לאומיים. "ספורט הישגי", לצורך מאמר זה, הוא ענף של ספורט תחרותי ברמה הלאומית הגבוהה ביותר. "הספורט האולימפי" הוא ענף ספורט בצמרת הבין-לאומית, והמונח תקף גם לענפים שעדיין אינם נמצאים ברשימת ענפי הספורט באולימפיאדה, או שפעם היו ואינם עוד. ספורט "אולימפי", כנגזרת מ"אולימפוס", הוא סמל לרמה הגבוהה ביותר, ולאו דווקא למעמד הרשמי של ענף זה או אחר בוועד האולימפי הבין-לאומי.
אם כן, תרבות הספורט: מה זה?
לפעמים חולפת לנו ליד האוזן אמירה על כך שבהעדר תרבות ספורט בחברה, אין ולא יכולים להיות לה הישגים בספורט. זה בוודאי נכון. אבל מה זה תרבות ספורט? האם מדובר בהכרח בשאיפת המדינה להישגים ספורטיביים מטעמים פוליטיים או אידאולוגיים, וכתוצאה מכך השקעת משאבים רבים בספורט? כן ולא. לא – כי תנאי זה לבדו, כהחלטה שרירותית של ממשלה זו או אחרת, אינו מספק. השקעה שכזאת, אם היא קיימת, תמיד מבטאת את שאיפתה של החברה עצמה וביטוי לערכיה שכוללים בתוכם ספורט והישגים כחלק חשוב ואף חיוני מההוויה הלאומית. אם כך הוא, הוצאה כספית של המדינה לספורט היא בגדר חובה מובנת מאליה, הן בממשלה והן בפרלמנט של נבחרי הציבור. הרי נבחרי הציבור הם "פופוליסטים", לצורך הדיון כאן, במובנה הטוב של המילה. פופוליסטים בהכרח קשובים לרחשי ליבו של העם, קרי "פופולו" בלטינית. כך למשל אם תקום שרת הספורט ותדרוש להגדיל את תקציב הספורט לכדי מיליארד שקלים, יקפצו מיד מכל הספסלים ויגנו את דרישתה לנוכח העדר התקציב לתרופות, לביטוח לאומי, לחינוך וכדומה. כולם יהיו צודקים. צודקים גם עובדתית וגם לפי מדידת רחשי הלב של הציבור. אם תמיד יש דברים חשובים יותר מהספורט האולימפי, זו תעודת הזהות של תרבות האומה.
כך גם בבניית תקציב משפחה: יש כסף שאפשר לחסוך ויש כסף שהוא הוצאת חובה – דירה, ארנונה, מים וכו'. אך לא רק זה. הוצאות לחגים וקניית מתנות לפסח וראש השנה או בזבוז עשרות אלפי שקלים על חתונות, מסיבות בר-מצווה ובריתות גם הן חובה אשר כמעט אינה עומדת בשאלה. יתרה מכך, אנשים חוסכים ומונעים מעצמם דברים חשובים אחרים בשביל לשלם מס בדמות מעטפות עם צ'קים לחתונות ולאירועים דומים. האם זה טוב או רע? לא משנה, זוהי התרבות, לכן אין כאן שום צורך בהערכה מסוג זה. כך גם בנוגע לספורט.
בפרק הבא אסקור את שורשיה החברתיים של תרבות הספורט ואביא דוגמאות מהעולם המבהירות מהי תרבות ספורט מפוארת ואילו הישגים נגזרים ממנה.
5 תגובות
מסכימה עם המשפט "יש כסף שניתן לחסוך ויש כסף שהוא בגדר הוצאת חובה".
כשמדינה שמה לה בראש מעייניה כחובה! את פיתוח בריאות הפרט ורווחתו, לצורך חיסכון בהוצאות עליו לכשיחלה,יזדקן, אזי תשאף לפתח את הספורט מרגע לידתו של התינוק הקט.
כשיש צוות מקצועי המתכנן את ההתפתחות מינקות, פיתוח התנועה,הפעילות הגופנית המומלצת ע"פ הגיל,כשיש הנחיות ועידוד לפ"ג מהממשל, על ידי הצבת מתקנים מעודדי משחק במרחבים השונים (גן, בי"ס, שכונה, עיר), הקמת אולמות,על ידי הקדשת זמן לפ" ג במקומות עבודה וכו'לאורך שנים, ניתן לראות כיצד תרבות מעודדת פ"ג קורמת עור וגידים. כך ניתן לחשוב על פיתוח ספורט הישגי.
כאשר אין בריכת שחייה ואולם ספורט, מרחבי פעילות גדולים בחצר בתי הספר, הכיצד תתפתח תרבות ספורט וספורט הישגי/אולימפי בכלל???
של היהודים
ואל תביא לי דוגמא פה ושם
אני מדבר על תרבות
גם אני מדבר על תרבות. עם סימן מינוס, אומנם. אבל, לשיטתך, אם זה לא "שלנו" בואו נשקיע את כל הכסף לחינוך גופני ולבריאות ילדינו ונסגור כל מוסדות הספורט ההישגי. הרי זה לא שלנו. כך יהי יותר טוב, מאשר לצעוק כל 4 שני "אנחנו על המפה" ולחזור הביתה עם זנב בין הרגליים.
ולא רק על תוצאות משחקי כדורגל.
בענפים שבהם המדינה לא משקיעה סכומים משמעותיים.