רוחות של ברזל

בעולם הספורט יש תחרויות קשוחות. אבל תחרות כמו הישראמן שהיה השנה – לא בטוח שיש. בכל שנה אותו סיפור: בשעת הרכיבה הרוח נושבת ומסתובבת לכל הכיוונים, היא תמיד מקשה על הרוכבים, אבל כמו השנה, 2018, טרם שמעתי. הרוח הייתה פשוט בלתי נסבלת. וכל מי שחרש את כביש 12 הארור בחודשים האחרונים לא העלה בדעתו שיפגוש ברוח כמו זו שנשבה ב-26 בינואר 2018.

כבכל שנה תחרות ישראמן היא מטרה לכל אותם אנשי ברזל, ישראלים בעיקר, שכנראה קורצו מחומר אחר. בכל שנה כל המתמודדים מתפללים למזג אוויר סביר, "שרק לא יהיה כמו בשנה שעברה", ונראה שבכל שנה הם מתבדים מחדש. נטפים לא מתיישר, הרוח לא עברה לשטח אחר, והירידה בריצה שביום שאחרי נרגיש אותה בברכיים.

באמת שזו לא קלישאה. ישראמן היא תחרות קשוחה שנועדה בעיקר לחזקים שבחבורה, והשנה היא הוקדשה לחזקים במיוחד. לאלו שקורצו מראש שכולו ברזל, לטוב ולרע. לאלו שמוכנים לקחת על עצמם את האתגר ולהתמודד עם המכשולים בדרך. עם הטופוגרפיה הקשה ועם שינויי האקלים. לאלו שמוכנים לקחת סיכון בלי לדעת מה באמת יעלה בגורלם ביום התחרות, כי שום הכנה שנעשתה בחודשים האחרונים בכביש 12 לא הייתה דומה לדבר האמיתי.

גם הפעם "שוונג" היה הגוף המארגן, ולמען האמת הפיק אירוע מדהים. אולי הטוב מתמיד. מזג האוויר הזועם היה שם גם הוא, הילך אימים על כל המשתתפים אך בסופה של התחרות הוכרע על ידיהם, וכרגיל החזקים שבהם הצליחו לסיים בהצלחה אפילו מעבר למצופה.

226 ק"מ של שחייה, רכיבה וריצה, 113 ק"מ לאלו שעושים את החצי-איש. ביום שלם של תחרות אולי נדמה שהזמן עובר במהירות, אבל רק בדיעבד. הקושי של רגע האמת יכול להיות בלתי נסבל אפילו למי שמגיע מוכן, ובוודאי למי שמגיע לא מוכן. מי שאינו מוכוון מטרה בהחלט ובכל רמ"ח איבריו כנראה לא יצליח לסיים.

כאילתית לשעבר שמכירה היטב את הטופוגרפיה ואת תעתועי המדבר באזור המסתורי הזה, אני תוהה ביני לביני איך קורה שאנשים, רובם לא ספורטאים מלידה, מחליטים בוקר בהיר אחד לשים לעצמם מטרה. ככה סתם באמצע החיים, רוצים למתוח את גבולות היכולת האישיים. להשקיע כל כך הרבה משאבי זמן וכסף לרגע אחד בחיים של תחרות שעלולה גם לגרום נזק פיזי.

שלא תטעו – זה נכון גם לגבי עצמי. כבר שנים שאני מלווה את התחרות הסיזיפית הזאת, כמלווה מהצד או כמתחרה שמשתתפת, ושנים שאני נפעמת מחדש מרוח הספורט, מהאתגר ומהקושי. שנים שאני מתחבטת בשאלות האלה על ישראמן, ובכל זאת מתעוררת בכל בוקר מחדש לאימונים הסיזיפיים. השנה, לאחר פציעה לא פשוטה שהחמירה לאחר תחרות חצי איש ברזל שעשיתי בשנה שעברה באילת ושעצרה את שגרת האימונים שלי, שוב מצאתי את עצמי בזירת הפשע. אותו מקום, אותה הפקה וכמובן אותם אנשים.

את תחרות איש הברזל המלא סיים ראשון בין הישראלים בר רדנסקי, שזכה בתואר אלוף ישראל ורביעי בדירוג הכללי עם תוצאה מכובדת של 10:02:55 שעות. חשוב להדגיש שרדנסקי היה קשוב ביותר למאמן שלו תום מרמרלי, כי בלי משמעת ברזל אי אפשר להצליח בתחרות הזאת. מרתק להקשיב לריאיון שנערך עימו בשוונג:

http://www.shvoong.co.il/102937/ סיכום-המרחק-המלא-בישראמן-לדעת-מדובר-בת/

במקצה הנשים סיימה ראשונה אנטונינה רזניקוב בתוצאה בלתי נתפסת של 10:50:34 שעות, שדירגה אותה במקום ה-11 הכללי (גברים ונשים יחד).

אבל מעבר לפודיומים של המנצחים בתחרות איש ברזל, הסיפור הגדול והמשמעותי בתחרות הזאת הוא היכולת או הרצון של האנשים שבוחרים לקחת על עצמם את האתגר הזה ולהיכנס למסלול המקצוענות בספורט. לראות את המחויבות שלהם להיכנס למשמעת אימונים סיזיפית, וגם בודדה. לצפות בקבוצות השונות ולהבין את המניעים של כל אחד ואחת.

כמות הקבוצות שצומחות בענף הזה בעשור האחרון גדלה כל הזמן. הסיפורים של האנשים והרצון שלהם לאתגר את עצמם מרתקים ומעניין מאוד לחקור את התופעה: מה גורם לאנשים באמצע החיים לשים לעצמם מטרה שמלווה בהרבה משמעת עצמית, זמן, כסף וגם בדידות, ולעשות איש ברזל? לוותר על זמן איכות עם הילדים, עם המשפחה, ולהשקיע חודשים שלמים, לעיתים גם חיים, בשביל יום אחד בשנה (או שניים לכל היותר) של תחרות איש ברזל, אף שהם יודעים שלמקום ראשון הם לא יגיעו? זה בעצם הסיפור הגדול של כל המסע הזה.