ה"תיקון" של שוונג

מי אמר שיש צדק בחיים?! בשנה שעברה הלנתי על ההתנהלות של "שוונג" בארגון תחרות ישראמן, אף על פי שלי, כמתחרה, הייתה חוויה מדהימה ומלאה באנרגיות טובות, אולם השנה, דווקא הארגון של "שוונג" היה מופתי, ואילו התחרות האישית שלי לא הייתה מוצלחת, בלשון המעטה.

לאור הארגון הכושל ב-2016, השנה הייתי סקפטית למדי באשר לתחרות. בשנה שעברה לא השגיחו כראוי על הציוד היקר של המשתתפים בשטחי ההחלפה, אני, לדוגמה, איבדתי מעיל יקר ערך ולא היה עם מי לדבר, סידורי האבטחה היו גרועים ועוד כהנה וכהנה. השנה "שוונג" הפיקו לקחים וארגנו את התחרות לעילא ולעילא. שאפו!

שטחי ההחלפה היו סטריליים, התיקים עוצבו בצורה שונה, כך שכל תיק נסגר הרמטית. אם עלה חשש שנעלם ציוד – המארגנים מיד התייצבו לסייע ולעזור בחיפושים. גם הזמן הקצוב להפקדת התיקים ולסגירת השערים היה מוצלח ואפשר לכולם לעבוד ביעילות. בהמשך גם שחרור התיקים התנהל ביעילות רבה ובמקצועיות.

המארגנים היו אחראים, כמובן, גם על הבטיחות בכביש 12, השומם כבדרך כלל, אמנם לא בדקתי את נושא הבטיחות לעומקו, אולם נראה כי גם כאן ההתנהלות הייתה מקצועית. אלו שנזקקו לטיפול או לעזרה ראשונה (והיו לא מעט כאלו) טופלו ביעילות ובמהירות.

ישראמן היא תחרות קשה וסיזיפית. אחת מ-10 התחרויות הקשות בעולם. אין ספק שהיא אתגר גדול למי שעושה אותה ויש בה סיפוק רב למתמודדים שמצליחים להגיע להישגים. ישראמן מלמדת על אופיים של האנשים, לטוב ולרע, מלמדת על נחישות, התמדה וכוח רצון. העיר אילת צריכה להיות גאה על כך שתחרות כזו, שהיא חוויה גדולה מאוד למתמודדים ולצופים כאחד, מתנהלת בה. חבל שבמקום שישראמן תהיה בכותרות ביום התחרות, דווקא הליכודיאדה שהתקיימה גם היא באילת זכתה לסיקור תקשורתי מואץ. שני האירועים התרחשו ביום השואה הבין-לאומי, אולם לזכות ישראמן ייאמר שהמארגנים דאגו לציין יום זה ממש לפני הזינוק לתחרות בים האדום, ים סוף.

שלוש אפשרויות ההתחרות הן בהחלט לא עניין של מה בכך. המסלול המלא: 226 ק"מ (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה, 42.2 ק"מ ריצה); מסלול החצי: 113 ק"מ (1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה, 21.1 ק"מ ריצה); שלשות (כלומר אנשים שונים מתחרים בשלושת הענפים). בכל אחת מאפשרויות התחרות התנאים אינם פשוטים, וזהו אתגר גדול שיש בו עניין רב, בוודאי הרבה יותר מאמירה של מירי רגב, או של כל פוליטיקאי אחר וחבל. אילת יכלה להרוויח בזכות יחסי ציבור טובים תיירים אירופאים רבים, כאלו שנוהרים לכל תחרויות האיירונמן צ'אלנג רות ברחבי אירופה.

גם השנה כמו בכל שנה, עד לרגע האמת בתחרות עצמה, לא ניתן היה לדעת בוודאות לאן תנשב הרוח, מה תהיה עוצמתה ומה תהיינה הטמפרטורות הצפויות בהרים. ובכל זאת כמו בכל שנה נהרו מקצועני הסיבולת הישראלים לתחרות הסיזיפית הזאת על כל סיכוניה, כי כאמור האתגר הוא עצום ויש הרבה במה להתגאות.

ובאשר אליי, השנה הגעתי לתחרות מוכנה מנטלית, אחרי אימונים עם קבוצת טריהארד שאליה הצטרפתי. בראש הקבוצה עומד תום מרמרלי, שכבר זכה כאלוף הישראמן המלא בעבר. בשנת 2012 היה ראשון "כללי" וניצח גם את המתחרים הזרים שהגיעו לתחרות. בשנים 2013–2014 היה הישראלי הראשון שניצח את התחרות המלאה! בשנת 2013 היה שלישי ב"כללי" ובשנת 2014 היה שני ב"כללי". השנה הישראלי המהיר ביותר במקצה הכללי היה דן אלתרמן עם תוצאה של 10:09:00 שעות.

אני לא מה"פודיומיסטיות", וגם לא באתי לנצח שום דבר מלבד את עצמי. לצערי הגעתי לתחרות עם פציעה קלה ברגל, ועל כן היה לי תכנון די ברור של התחרות שאעשה. אלא שברגע האמת התכנון השתבש. הרגש גבר על הרציונל, כי כנראה זה מה שקורה בלהט התחרות וברוח האגו, והתחרות שלי לא הסתיימה כפי שתכננתי.

הלקח האישי שלי הוא לא לצאת לתחרות שהיא לא תחרות מטרה, עם פציעה, קלה ככל שתהיה. אני יודעת שספורטאים רבים עושים זאת לעצמם ואחר כך משלמים מחיר יקר, הן נפשי והן פיזיולוגי. למעשה, המסר העיקרי שברצוני להעביר במאמר הזה הוא לא לצאת לתחרות פצועים, לא לגרות את פציעה, אלא לאפשר לה להחלים ולטפל בה! עדיף לקבור את האגו ולהתחבר למציאות, אחרת היא טופחת לך בפנים.

ובאשר ל"שוונג", אני מודה למארגנים שהפנימו לפחות חלק מהבעיות שצצו בשנה שעברה. איני יודעת אם בזכות הדברים שנכתבו, או בזכות התובנות שלהם, אבל הבעיות אכן תוקנו. מבחינתי הייתה זו ביקורת בונה. בהצלחה בתחרויות הבאות!