הג'ודו הישראלי

איך עלה הענף לרום הרכס העולמי
דוד בן דב
דוד בן דב

במסגרת תפקידי כחבר נשיאות ההתאחדות לספורט שימשתי פעמיים כראש משלחת ענף הג'ודו בחו"ל. בפעם הראשונה ליוויתי את נבחרת הג'ודו לאליפות גרמניה הפתוחה בשנת 1986. ובפעם השנייה ליוויתי את הנבחרת למחנה אימון בין-לאומי בבריטניה.

בעקבות נסיעות אלו והביקורים בסניפים שבהם התרחשה פעילות בענף – התגבשו אצלי מחשבות ותכניות בדבר הצרכים של ענף הג'ודו, ובעיקר מה ניתן לעשות על מנת להעלותו להישגים בין-לאומיים. באליפות גרמניה הפתוחה השתתפו 6 ג'ודוקא שלנו, ולדאבוני, הישגיהם היו ירודים מאוד. בנבחרות האירופיות וגם בנבחרת היפנית היו מטובי הג'ודוקא בעולם. הבחנתי בכך שאחד הג'ודוקא שלנו עלה על המזרן כשהוא מפגין פחד מיריבו עוד בטרם החל הקרב, ולמעשה כבר הפסיד את הקרב. חשתי שיש צורך לחזק מנטאלית את הספורטאים באופן מקצועי וצמוד.

בשנת 1988 קיבלתי לידיי את ניהול איגוד הג'ודו. הצהרתי בפני הנשיאות שניהול נכון יביא את ספורטאי הג'ודו למדליות אולימפיות בברצלונה. החברים בנשיאות התייחסו לאמירה זו בחיוך, אולם נתנו לי את ברכתם.

על פי תקנון האיגוד, מאמנים או שופטים פעילים יתרמו מניסיונם ומהידע שלהם בוועדות המקצועיות, אך לא יהיו חברים בהנהלת האיגוד. הנהלת האיגוד בהרכבה החדש – ארבעה חברים מ"הפועל", שלושה מ"מכבי" וכן משקיף מאגודת "אליצור" – לא היססה להכניס שינויים בסיסיים בהתנהלות הענף כולו. פעלנו יחדיו וביעילות למען מטרה משותפת: מיצוב ענף הג'ודו בקהילה האירופית, ולא רק שאיפה להסתפק בהישגים שהיו עד כה. את תקציב האיגוד קבעה הנהלת ההתאחדות לספורט. בזכות קשריי הטובים עם הנהלת ההתאחדות קיימתי מערכת עבודה טובה עם המנכ"ל שמואל ללקין, ועובדה זו תרמה גם היא להישגים בתחום.

באותה עת החלה לפעול במסגרת מכון וינגייט היחידה לספורט הישגי, שהודרכה על ידי תומאס למפרט ממזרח גרמניה, שלראשונה הכניס לארץ נוהלי בדיקה ומדדים של פעילות במשך כל תקופת האימונים ולא רק לקראת תחרויות בחו"ל. את היחידה ניהל בן מלך ובראש הצוות עמד גלעד וינגרטן שהיה גם מנכ"ל מכון וינגייט. התייעצתי עם וינגרטן, שהתמחותו הייתה בפסיכולוגיה של הספורט, בעניין העמידות והחוזק המנטאלי של הספורטאים לקראת התחרויות. הוא הציע שנגייס פסיכולוג לנבחרת הג'ודו, ובחרנו באוהד מעוז לתפקיד.

ההתארגנות מחדש בענף, והשינויים בהפעלת הנבחרות המרכזיות של האיגוד נעשו בשלבים. ראשית, נוצרו הקשר עם היחידה לספורט הישגי מחד גיסא, והתקשרות למרכז אימונים בווינגייט מאידך גיסא.

השלב השני, המכריע לדעתי, היה בבחירת מאמנים לאומיים ושחרורם מכל התחייבות לעבודה במסגרת פרטית, כפי שהיה מקובל עד כה. המשימה הייתה לשכנע מאמן שיעזוב את עבודתו הפרטית והרווחית – דבר שיפגע לא מעט בפרנסתו – ויקדיש את כל זמנו לנבחרת. לצורך כך, ובתיאום עם הנהלת ההתאחדות, קבענו שמאמני הנבחרות יחתמו על הסכם העסקה ויקבלו שכר נאות, שהיה כפול 7 משכרם עד לאותה עת. קבענו שכל נבחרת תפעל במשך כל השבוע ב-15 יחידות אימון. 3 יחידות אימון כל יום. רק בסופי שבוע יחזרו הג'ודוקא למאמניהם האישיים במועדונים. זו הייתה מהפכה אמתית. ג'ודו הוא ספורט אישי, והג'ודוקא קשור למאמנו בכול. אפשרנו לכל מאמן להיות נוכח באימון הנבחרת, אבל לא להתערב.

המאמנים הלאומיים הפסיקו לנהל מועדונים פרטיים והיו מחויבים לעבודתם בנבחרת. התחלנו בעבודה רצופה של הנבחרת בפיקוח רפואי ומקצועי של היחידה לספורט הישגי כל השנה.

קבענו קריטריונים להשתתפות בנבחרת וכן כללים ונוהל להשתתפות בתחרויות בחו"ל. עד אותה עת יצאו לתחרויות בחו"ל רק אלו שהשיגו את המקומות הראשונים באליפות ישראל באותה שנה. למעשה היציאה לחו"ל הייתה מעין פרס על הישג בארץ ולא מטרה בפני עצמה – להגיע להישגים בחו"ל. קבענו שלאחר שג'ודוקא הגיע לנבחרת בגין הישגיו, הוא לא יתחרה שוב באליפות הארץ בשנה שבה הוא צריך להמשיך להגיע לרמה גבוהה יותר בתחרויות בחו"ל.

העבודה בנבחרת חייבה מדידה מדויקת של הישגיות קבועה ומוסדרת בפיקוח היחידה המתאימה במכון וינגייט. הספורטאי נדרש להגיע לשיא הכושר, בהנחיית המאמן והיחידה לספורט הישגי לקראת התחרות שאליה הוא נשלח. השתתפות בתחרות בחו"ל לא הייתה עוד בבחינת פרס, אלא שלב בדרך לאליפות ולהישגים מתבקשים בעולם.

ראינו חשיבות בהשתתפות הספורטאים במסגרת בין-לאומית ועל כן קבענו תכנית פעילות שנתית בחו"ל, שכללה בין 28 ל-32 מפגשים בחו"ל. גם זו הייתה מהפכה של ממש. קבענו כללים נוקשים באשר למספר המשתתפים בנבחרת, כולל מאמנים, ראשי משלחת ומלווים נוספים. קבענו כללים ברורים למשך האימונים והתחרויות בחו"ל, לדוגמה, יציאת המשלחת לימי אימונים נטו, מבלי להישאר גם בסופי שבוע למטרות בילויים; ליווי של פסיכולוג, מעסה ושופט על פי הצורך; מגורים באותה רמה לכל חברי המשלחת וכדומה.

עמדנו על כך שבכל התחרויות הבין-לאומיות ישתתף פסיכולוג הנבחרת אוהד מעוז. מעוז עבד באופן רציף עם הספורטאים ולא מעט גם עם המאמנים, והיה לצדם במשך כל השהייה. עבודתו בהכנת הנבחרת הובילה לתוצאות המצוינות במשחקים האולימפיים בברצלונה, ויש לו חלק נכבד בהישגים.

פן חשוב נוסף היה ליווי הספורטאים לטיסות לחו"ל, כמו גם בעת הגעתם חזרה ארצה, ודאגה לסיקור תקשורתי. בכך סייע רבות מנכ"ל הוועד האולימפי אורי אפק, שהיה תומך חשוב של הענף, ליווה אותנו בכל העת ולו זכויות רבות בהישגים שלנו.

סוגיה נוספת שהיה צורך לטפל בה הייתה בחירת השופטים. את התחרויות מנהלים שופטים מהענף שבדרך כלל הם גם מאמנים במועדונים שונים, ובמודע או שלא במודע הם נטו לטובת המתחרים מהמועדון שלהם. למרות כל הניסיונות להפריד בין שיפוט לבין השתייכות למועדון, הדבר לא תמיד עלה בידינו והשערוריות הזינו את התקשורת.

הנהגנו קורסים לשיפוט שבהם הדריכו השופטים הבכירים וכן אורחים מחו"ל. המיוחד בקורסים הללו היה התצוגה של קרבות שהיו שנויים במחלוקות ושלגביהם הייתה צריכה להתגבש שיטה של החלטות שיפוטיות. שלחנו שופטים לקורסים בחו"ל וגם לכל תחרות רשמית על מנת להעלות את יכולותיהם. כמו כן כדי ליצור לשופטים שלנו מעמד מכובד, שיוכלו לשפוט באירועים גדולים בין-לאומיים.

בעבר לא זכה הג'ודו לסיקור התקשורתי הראוי, לא מהעיתונות ולא מהטלוויזיה. ראיתי בכך משימה אישית שלי, ואכן בזכות חשיפת התכנית השנתית של האיגוד והשינויים שעמדנו לבצע, זכינו לכיסוי תקשורתי הולך וגדל. בתחילה מתוך רצון של עיתונאים לחפש נושאים שערורייתים, ובהמשך סיקור תקשורתי של השינויים וההישגים.

ראוי לציין לטובה את רשות הספורט הממלכתית, בראשותו של יריב אורן ז"ל וסגנו אורי אפק, שהובילה את הספורט לרמה מקצועית, דאגה להביא ארצה את תומס למפרט, אחד האדריכלים של גרמניה המזרחית בתחום ההכנות והאימונים של הספורט המקצועי שם. למפרט, בשיתוף עם הצוות במכון וינגייט, הכין את המתכונת לניהולם של האיגודים המקצועיים. מדידת ההישגיות בכל שלב ושלב, בחינת היכולת של כל ספורטאי, הכנת תכנית עבודה מיוחדת לספורטאי בהתאם לרמתו, אופק התקדמותו והשלבים שאליהם עליו להגיע במועדים מדויקים. הוקמה היחידה לספורט הישגי, והיא זו שהובילה, לראשונה בארץ, את החשיבה בספורט לרמה בין-לאומית. פעילותה הביאה להישגים ולתוצאות מידיות בשני ענפי ספורט: השיט והג'ודו.

מכון וינגייט היה לביתה של נבחרת הג'ודו לכל הגילים. במכון התקיימו כל מחנות האימונים וכמובן גם הפעילות המשותפת של היחידה לספורט הישגי, הבקרה הרפואית והבדיקות של הספורטאים באופן רצוף וקבוע.

גולת הכותרת של פעילות האיגוד היא כמובן המשחקים האולימפיים. לקראת המשחקים בברצלונה פעלו הנבחרות על פי התכנית הרב-שנתית של האיגוד. הבאנו בחשבון את הצרכים הסביבתיים הדרושים להבאת הספורטאים לשיא יכולתם בתחרות. סימנו את אלו שלדעתנו יוכלו להביא מדליות. ברשימה היו: יעל ארד, אורן סמדג'ה וסימון מלגשווילי. המשלחת כללה עוד ג'ודוקא ששימשו יריבי אימון וסביבה תומכת במתחרים; הפסיכולוג אוהד מעוז; המעסה; והמאמנים. צוות זה גם השתתף בכמה תחרויות מוקדמות ובאליפות העולם שהתקיימה בברצלונה שנה לפני המשחקים, באותו אולם ספורט.

אורן סמדג'ה היה בהחלט תופעה מיוחדת בענף. היכולת שלו, המהירות שלו וההכנה שלו הביאו אותו למצב, שהצליח לסיים את כל התחרויות בברצלונה בחלק קטן מהזמן שעמד לרשותו בכל קרב. כל זאת לאחר שבקרב הראשון הפסיד, אבל הגיע לחצי הגמר וזכה במדלית ארד.

ענף הג'ודו זכה, סוף סוף, להכרה ולכבוד שהוא ראוי להם.

יעל ארד ואורן סמדג'ה בחזרה הגנראלית לקראת ברצלונה – וינגייט ספטמבר 1991. צילום דוד בן דב.

אורן סמדג'ה יעל ארד

 

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. מי יזיז את יתר הענפים
    מי האיש
    עם כל הכבוד לג'ודו זה לא ענף מרכזי

    1. צרוף מקרים = "מזל". אם זו דעתך – אין סיכוי לשום ענף. ראה את טבלת האפשרויות בפייס.
      ענף מרכזי כדורגל לא ממריא למרות ההשקעות הכספיות הענקיות בו – תחשוב למה?

  2. הם שמביאים את ההישגים הגדולים. פחות דיבורים ויותר מעשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים