קול ששון וכל האכזבות

קצת פרופורציות באולימפיאדת ריו
צילום של רגב
שרת התחבורה מירי רגב צילום: נחום עסיס commons.wikimedia.org

לפני 64 שנים, כאשר ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים בהלסינקי, המטרה העיקרית מלכתחילה הייתה ההשתתפות עצמה. מה כבר אפשר היה לצפות ממדינה בחיתוליה שספורטאי העל שלה התאמנו פעמיים-שלוש בשבוע וחלקם התפרנסו מ״עבודה קשה״ בחיי היום-יום. זקני השבט יספרו לכם שבהלסינקי 1952 בילו הספורטאים במועדוני לילה מודרניים יותר מאשר התאמנו והתחרו. כאשר חזרה המשלחת לארץ התקבלה החלטה על הקמת ועדת חקירה, אך זו לא הניבה משהו חיובי לקידום הספורט במדינת ישראל.

בברצלונה 1992, כאשר יעל ארד זכתה במדליית כסף בענף הג׳ודו והביאה מדליה היסטורית ראשונה, ואחריה עשה זאת באותו מקום אורן סמדג׳ה (המאמן בהווה את הג׳ודאים המצטיינים), נולדה האשליה שימים טובים יותר יבואו על ספורטאי ישראל. אבל 24 שנים אחרי, זה קרה רק במינון נמוך. במדינה בת יותר מ-68 שנים, השייט גל פרידמן היה לזוכה היחידי במדליית זהב, וציוצים על זכיות בג׳ודו ובשיט הותירו אותנו כמדינה ספורטיבית נחותה. עד כדי כך שהזכיות של אורי ששון בליל שישי במדליית הארד ושל ירדן ג׳רבי במדליית הארד שלושה ימים קודם לכן, הוציאו מדינה שלמה משלוותה, ובמיוחד את קברניטיה.

השבוע האחרון, דווקא בגלל הישגי הג׳ודו של ירדן ג׳רבי, אורי ששון ושגיא מוקי (אף שלא זכה במדליה) המחישו עד כמה אנחנו, במבחנים אולימפיים, רפובליקת בננות. ירדן ג׳רבי למשל, עם כל הכבוד הראוי לה, צריכה להיחשב למלכה האולימפית של העיר נתניה, העיר שמאפיינת את חייה והתפתחותה בענף הג׳ודו עד לזכייה במדליה. שגיא מוקי הוא עוד יהלום נתנייתי ואורי ששון ״זהב״ ירושלמי.

אבל לאבד פרופורציות עם מדליות ארד בהשראת נשיא המדינה ראובן ריבלין – איש ספורט אמתי, שבוודאי מבין את כוונתי… ולא נשכח את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיועציו בוודאי לחשו לו ״תפוס טרמפ״, ובכל זאת הפסיד במרוץ לברכה לנשיאנו היקר… וברקע שרת התרבות והספורט מירי רגב, השוהה בברזיל ואינה חוסכת בסופרלטיבים – אגב, אם היינו מתנהגים בהיגיון היינו מבינים שזאת באמת הזירה שלה לשבח, לברך וגם לבקר.

במבט מפוכח, זה אפילו מעליב במידה מסוימת. מדליות הארד בג׳ודו מייצגות סיפור פנטסטי של משפחת הג׳ודו – מפונטי המושמץ הנצחי, דרך סמג׳ה המאמן האלוהי, משפחות הספורטאים מנתניה וירושלים ועד כמובן הזוכים המאושרים – וכל אלה אכן ראויים לכל התשבחות, אך אינם יכולים לחפות על תחושת האכזבה מההופעה הכוללת של ספורטאי ישראל בברזיל עד כה.

הציפיות מהשחיינים, שהיו גדולות, מסתכמות בשביעות רצון על שלא טבעו בבריכה. הקלע, שציפינו ממנו למדליה לפחות, לא הרג שופט והאצן המבטיח – אבל לא מבטיח לקיים – דונלד סנפורד לפחות הגיע למרוץ הראשון והאחרון עם נעלי הריצה שלו.

אז קצת פרופורציות, בבקשה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. דווקא אותן רפובליקות בננות ממרכז ודרום אמריקה מביאות הרבה מדליות. ראה נא את יוסקה הבולט. רץ כמו משוגע.
    אנחנו דמוקרטיית תפוזים. שרת הספורט – נהדרת. תמונת פרסומת לישראל היפה.
    אנחנו טובים מאד באולימפיאדה בג'ודו ובשייט.
    נו בטח. זה מה שאנחנו יודעים הכי טוב – ללכת מכות ואחר כך ללכת לים.
    מסכן המצרי. חטף מכות ועוד חטף מקלחת מי מלח בבית.
    אל אל ישראל.

    1. ארז היקר,
      לא. לא הכול עניין של תקציב.
      קודם כול זה עניין של בריאות ויכולות גופניות, ותרבות של ספורט.
      מזה גם נגזר עניין התקציב. מנהיגי אומה ספורטיבית דואגים גם לתקציב לספורט.

  2. בישראל כידוע אין פרופורציות בהרבה נושאים ובמיוחד בספורט.

  3. למירי רגב יש כעת כותרות אחרות וזה הרי העיקר
    להיות כל יום בחדשות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של משה

במלתעות הדת

על הרומן "משכילה" מאת טארה וסטאובר