אנחנו מדינת אנטי-ספורט

על רקע האולימפיאדה והמדליה של ג'רבי
צביקה שרף צילום:Artem Korzhimanov commons.wikimedia.org

לספורט יש מקום של כבוד בפעילותה של מדינה ובהתפתחותה,
ספורט הוא חינוך,
ספורט הוא בילוי,
ספורט הוא בריאות הגוף והנפש,
ספורט הוא אהבה טהורה והגשמת חלומות,
ספורט מחנך אותך למצוינות,
ספורט מכשיר אותך לעמידה באתגרים,
ספורט מלמד אותך להתמודד עם מטרות ועם מכשולים,
ספורט מלמד אותך לשתף פעולה עם חבריך לקבוצה גם אם אתם מעולמות שונים.

הספורט מתחלק להרבה ענפים שונים זה מזה אבל כולם ספורט,
יש ספורט אישי וספורט קבוצתי והם נבדלים זה מזה,
יש ספורט עממי ויש ספורט תחרותי,
קשה לי לראות עוד תחום שבו יש עניין משותף לכל כך הרבה אנשים שונים, מהפרופסור באוניברסיטה או מנתח המוח בבית החולים ועד הפליט מדרום תל אביב.

ספורט יכול לתרום הרבה לתל"ג הלאומי, לתיירות, לשיתופי פעולה בין-לאומיים. אבל מי מנהל את הספורט, מי מארגן אותו, מי אחראי על ההזדמנות השווה?

מי מממן את פעילות הספורט במדינה?
האם אנחנו מממנים אותו באופו מספק?
האם המדינה מתקצבת את הספורט? ובכמה?
מה תפקידו ומקומו של משרד הספורט?

האם המדינה בכלל צריכה לממן את הספורט?
האם הרשות המקומית צריכה לממן אתהספורט?
האם בית הספר, מועדוני הספורט, איגודי הספורט, הוועד האולימפי, האנשים הפרטיים המשוגעים לדבר?

מי נותן לכל ילדה וילד את האפשרות להיחשף לספורט, לגדול כספורטאים, להתחנך לתרבות ספורט ראויה ונכונה?
מתי מתחילים בספורט תחרותי? איך מטפחים אותו?
מה אנחנו עושים כדי שהספורט פה יהיה ברמה טובה? ואולי יותר מזה – מצוינת?
האם יש תכנית ספורט לאומית? האם יש תכנית ספורט לכל ענף וענף?

כאשר יש אולימיפאדה והרבה אנשים נחשפים לספורט, אנחנו שמחים ושיכורים ממדליה אולימפית שמושגת על ידי ילדה – ירדן גרבי שמה – שגדלה פה, חלמה ועבדה קשה כדי להגיע למדליה הנכספת. ופתאום כולם מחבקים ורוצים להראות שאנחנו שותפים ולהיכנס לצילום ליד הפודיום. אבל כמה אנשים תושבי המדינה, ילדיה ובוגריה, לא זכו להגיע לשם כי לא עשינו עבורם מספיק? האם אנחנו עושים מספיק? מה הערך המוסף של השקעת המדינה בספורט?

ובכן, תסלחו לי, אנחנו מדינת אנטי-ספורט.

אין לנו תרבות ספורט, אין לנו היררכיה ברורה, אין לנו ניהול ספורט. מי מנהל מה? מי כפוף למה? מי מתכנן מה? כולם רבים על כיבודים, על ג'ובים ועל כסף, אבל מעט מאוד חושבים ומקיימים פעילות ספורט ראויה, מתוכננת ומונחית יעדים.

אנחנו מתקצבים את הספורט באפס לעומת תחומים אחרים שיש להם לובי וכוח פוליטי ולפעמים כוח להשחית. בכל העולם פעילות הספורט מעלה הילוך בסוף השבוע – כמובן ספורט תחרותי אבל גם ספורט עממי בהשתתפות משפחות שלמות. ואילו אצלנו, בגלל חישובים פוליטיים צרים רוצים להפסיק את פעילות הספורט בסוף השבוע, לסגור את מתקני הספורט – שגם כך אינם מספיקים – בגלל השבת. וככה רוצים להתקדם?

אחרי שניקח מדליה אחת או שתיים, ואני שמח על כל מדליה, כולם יחגגו באופוריה ולא ישבו ויחשבו מה צריך לעשות פה – ויש הרבה מה לעשות – כדי לשפר, כדי להצטיין, כדי שהמדינה תרוויח מהפעילות הספורטיבית הראויה וכן – תזכה בעוד תחרויות ובעוד מדליות. יסתפקו בהוצאת הודעות דובר מכובסות, כמו כל הודעות הדוברות, שהן כסת"ח לאמת.

ועל כך ארחיב בעתיד.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. הגיע הזמן להשקיע בספורט ברצינות ולא להסתפק במדליה אחת ושכל המדינה נרעשת…

  2. שרף צודק לחלוטין. יהודים לא מתענינים יותר מדי בספורט מקומי.

  3. משרת הספורט דרך נשיא המדינה ועד ראש הממשלה
    התכוונתי לסדר הזה

    1. וכאשר אתה שומע את ברכת ראש הממשלה כמה כבוד הביאה לנו מדליה של ארד ואיך היא מוכיחה שפנינו לשלום וכי אנחנו חזקים. וקבלת הפנים בנתב"ג והאופי שלה. אוי… אוי ….

  4. שרת הספורט נסעה לאולימפיאדה לפקח מקרוב
    בהרבה ארצות הם לא עשו כך
    ועוד בהופעה מוקפדת
    אז למה רק טענות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

שרטוט סמלי בית

מהי חברת ניהול נכסים?

שירותים נרחבים לבניינים על מנת שהמבנה יישאר מטופח וישמור על ערכו

שאול אייזנברג

שכונה

פיטורי המאמן במכבי תל אביב

פיצוץ אטומי

על הסף

חידוש הסכם הגרעין עם איראן – תרחישים אפשריים