משואה למימונה

בימים אלה פועל מיזם מפליא בשם "זיכרון בסלון". בצד כל הטקסים הרשמיים של יום השואה מתכנסות חבורות-חבורות בבתים פרטיים ונפתח שיח על משמעות זיכרון-השואה ובעיקר על ההשלכות שיש למגה-אירוע שכזה על החברה הישראלית. מארגני המיזם מדברים על כחצי מיליון ישראלים המשתתפים במפגשים הביתיים הללו, ומשנה לשנה מסתמנת עלייה.

הכנסת טקסים אל הבתים הפרטיים איננה תופעה חדשה במסורת ישראל. יוצאי מרוקו, ולא רק הם, פותחים את בתיהם לכל המעוניין להצטרף לחגיגות המימונה המשפחתית. המיוחד בתופעה זו הוא שאין מדובר בטקסי מעגל החיים, שבהם ברור שהזירה ביתית. כאן מדובר בטקסי מעגל השנה, שהם ציבוריים באופיים, והנה אנו מוצאים אותם בבתי המשפחות. מיותר לציין שכל זה נעשה בהתנדבות מוחלטת וכל עלויות המימון חלות על מי שבחר לפתוח את ביתו לציבור.

יתרון עצום יש לקיום מפגשים של חג או של יום זיכרון בחבורה קטנה ואינטימית. בעוד שבטקסים הציבוריים ההמוניים הקהל פסיבי לחלוטין, ולא נדרש ממנו אלא לקום או לשבת, לשיר או לשתוק, הרי שכאן ישנה הזדמנות לשיח. בשיח האינטימי אנשים מוזמנים לחלוק את דעותיהם ורגשותיהם אלה עם אלה. בכך אנו מוצאים פורקן למטענים הרגשיים המצטברים בתוכנו עקב אירועים הנוגעים לשורשי הזהות שלנו. זוהי בעצם מעין תרפיה חברתית לא ממוסדת ולא מקצועית, ובכך יתרונה העצום.

בימים שבהם הממסד החינוכי של מדינת ישראל עסוק בשאלת שימור הזיכרון, בא מיזם זיכרון בסלון ומספק שיטה גאונית בפשטותה הנענית לשאלה זו, אך לא פחות מזה לשאלת הרלוונטיות של לקחי השואה לחברה הישראלית. מרכזים קהילתיים בישראל רואים יותר ויותר את הברכה שבעשייתו של הבית הפרטי למעין מרכז קהילתי קטן. החברה למתנ"סים, כחברה המובילה בתחום הקהילה בישראל, קיבלה על עצמה לקדם את מיזם הזיכרון בסלון והפכה לאחד ממובילי הרעיון. לכך מצטרף מיזם "סיפור על הדרך", שבא לשתף את הציבור בסיפור עליית יהודי אתיופיה וקשיי הקליטה שלהם בחברה בישראל. כך יוצא שמיזמים של אנשים בעלי תודעה חברתית גבוהה מצליחים להשפיע על ארגון עצום והופכים את סדר היום שלהם לסדר היום שלו.

במקביל למיזם זה פועלים תנועת "תיקון" ובית המדרש "ממזרח שמש" להעמקת התכנים והשיח בחגיגות המימונה הביתיות. השנה הופקה לראשונה חוברת בשם "וארשתיך לי במימונה", שבה השתמשו בכמה עשרות בתים בשילוב עם סעודת המופלטות, הַמַּחְיָא וריקודי הבטן. הכול במגמה לנצל הזדמנויות מהמסורת כדי להעשיר את חיי התרבות שלנו, כדי לנהל שיח משמעותי וכדי להגביר את ההיכרות בין המשתתפים. כך אירועי השואה והמימונה, הסמוכים כל כך בלוח השנה העברי, מעניקים זה לזה משמעות נוספת. מה שנתפס כחגיגה אתנית עדתית נעשה כיום לחלק מהותי של המטען התרבותי הישראלי. מה שנתפס, באופן שגוי, כשואת יהודי אירופה נעשה לזיכרון הקולקטיבי של כלל הציבור על גווניו השונים. חגיגות וימי אבלות הם שמחזקים את הלכידות החברתית בישראל.

אם להסתכן בהתנבאות, הרי שהמגמה של הפיכת הבתים הפרטיים למרכזים קהילתיים תלך ותגבר ותקיף שטחי חיים נוספים. כך למשל ניתן יהיה לנצל את הסוכה למוקד קהילתי וכך גם את יום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון ואת תשעה באב. בעניין זה כל המרבה, הרי זה משובח.