להיות אישה

יום האישה – הזדמנות לקדם סטנדרט חברתי חדש
תמונה: Pixabay

בהרבה מקומות יום האישה עדיין מסתכם בחגיגת מכירות של מוצרי קוסמטיקה, כלי איפור, ימי כיף לנשים, סדנאות טיפוח וכדומה.

אז רגע לפני שאתן מקבלות את ערכת הטיפוח השנתית מהעבודה, עצרו שנייה וזכרו שיום זה מייצג מחאה של נשים בכל רחבי העולם לאורך מאה שנים ויותר ואת מאבקן למען שוויון – מאבק שטרם הסתיים ושמצוי רק בעיצומו. הנה, עובדה שאנו זקוקות שיציינו את "יום האישה" למען קבלת נראות, כאילו צורחות "היי, אנחנו פה, ולא, אנחנו עוד לא שם". זהו יום שבמהותו דומה יותר ליום מודעות ולא ליום כיף בספא "מארוק".

להיות אישה זה לחיות במאבק פנימי תמידי, דיסוננס מתמשך בין הנשיות שבנו לבין העולם הגברי שבו אנחנו חיות, על כל המשתמע מכך. מצד אחד לנסות להיות כמו שאנחנו מצופות להיות – "רכות", "רגישות", "מכילות", "מבינות", "פגיעות", ומצד שני לשלם מחיר לא פשוט על התכונות הללו, כי לרוב אין להן מקום בעולם שנבנה על פי מה שנתפס בחברה כאמות מידה גבריות – תחרותיות, לוחמנות, הדחקת רגשות. תנסי להיות אמוציונאלית במקום עבודה – תמיד תתפסי כהיסטרית, חלשה יותר, חסרת ביטחון. את תשלמי מחיר.

וגם אם ניחנו באותן תכונות "גבריות" – הרי מדובר בתפיסה חברתית בנוגע למה שאנחנו אמורות להיות, לאו דווקא מה שאנחנו באמת – אז אנחנו ביצ'יות, בעייתיות, חסרות יחסי אנוש, קוטריות… מבלבל נכון? כן, זה הבלבול היום-יומי שלנו… אבל בואו אגיד לכם ולכן מה לא מבלבל – העובדה שבכל צד שנבחר, אנחנו תמיד נשלם את המחיר.

להיות אישה זה לקבל ולהפנים, אפילו בלי לחשוב בכלל, את העובדה שבתוך קבוצה תמיד יפנו אלינו בלשון זכר במקום בלשון אישה, גם אם יש רוב נשי. ואוי לך – כן, את, זו שמעזה להרים את היד ולהתלונן – מיד תזכי למטר של צחקוקים מלעיגים על כך שאת איזו פמיניסטית מעצבנת שעושה עניין מדבר קטן. ולמה זה עניין קטן, אני שואלת? זו בדיוק המהות של להיות אישה בעולם שאפילו השפה שלו נוצרה בהתאם ל"ראוי" הגברי, ואם לא ניאבק בעניינים הקטנים איך נגיע לעניינים הגדולים באמת?

להיות אישה זה להסתובב עם רגשות אשם לגבי רצונותינו לקדם את עצמנו ואת שאיפותינו ואפילו פשוט לפרנס, במקום להיות אימא, כי לימדו אותנו שאין כמו אימא בעולם וזה המקום ה"טבעי" שלנו, לכן כל אחת צריכה לבחור – או קריירה או משפחה… העיקר שנוריד אחריות מאבותיהם של ילדינו.

להיות אישה זה לקבל שכר נמוך, על אף היותינו 50% מכוח העבודה במשק. אולי לכלכלה זה טוב, אבל לא לנו. זה לחפש ולהסתפק מראש במשרת אם, שהחברה ייצרה במיוחד עבורנו, במקום להעמיד עובדה לגבי אחוזי המשרה ואיך אנחנו ואתם – כן, אתם, הגברים שלצִדנו – מתחלקים יחד במטלות.

להיות אישה זה להתחמק ממבטים של גברים… משריקות ברחוב… מחיבוקים בלתי רצויים… זה להתרגל לפחד שבגללו את לעולם לא תשבי בכיסא הקדמי במונית או תלכי לבד ברחוב או בחניון חשוך.

להיות אישה זה לשמוע טיעונים המתיימרים להוכיח שיש שוויון, כמו "אתן שולטות בגברים בעזרת מין", "ככה אתן מתקדמות" – טיעון אבסורדי בעיניי, איך אפשר לטעון לשיוויון כאשר אישה מתויגת כאובייקט מיני, כחפץ מיני, כאילו מין ואישה היינו הך הם?

אישה לא רוצה לשלוט, אישה רוצה להיות. המאבק הוא לצמצם את המאבקים הפנימיים, החברתיים. תודה על יום האישה, אבל לא רק בשביל ערכות הטיפוח, אלא כדי לזכור כמה לא קל להיות אישה בחברה שלנו. ואם כבר זכינו ביום המוקדש לנשים, אז למה לא לחגוג את הנשיות על כל רבדיה וצדדיה ולשאוף להיות לסטנדרט ראוי במקום הגברי המצוי, או ליצור סטנדרט מאוחד, אחר וחדש.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. חלק ניכר מהבעיה של הפליית הנשים הקשה הנה בגלל שחלק גדול מהנשים רואות עצמן מראש נחותות מהגברים. מה הפלא שהגברים מתייחסים ככה אלינו?

  2. ארבעים אחוז מהמנהלים צריכים להיות נשים. בחוק. איפה אנחנו.

  3. בארצות נאורות השיוויון מתקרב ובעוד 2-3 דורות יושג. בארצות מפגרות הולכים ומתרחקים משיוויון. כך גם בישראל.

  4. להרבה נשים נוח להיות תלויות, נוח לא לעמוד בחזית, לא להיות כל היום מול ציפיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גד

אין לי

שיר על חסר

ציור סמלי

חשמל מודרני

מעבר אקטיבי למקורות אנרגיה ירוקים

צילום של משה

הצצה אל התופת

על ספר השירים "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור