מהגרים, עולים וקליטה

למרות הבעיות, ישראל קולטת עלייה
עולים צעירים 2007 צילום:Eic413 (talk) commons.wikimedia.org

עליתי עם הוריי לפלשתינה ב-1933. אבא עלה ראשון והחל בהתארגנות עצמית ובהכנות לבוא המשפחה, ואנחנו הגענו כעבור חודשים מספר.

הושלכתי לבית-ספר, לכיתה שהייתה כולה "ילידים" – ילדים ששלטו היטב בשפה והיו בעלי סגנון לבוש והתנהגות צבריים, ואילו אני נקלעתי לתוכם מבלי שאיש סייע לקליטתי. שנה ראשונה זו כעולה חדש זכורה לי היטב כטראומה.

כן, כבר אז רצינו בעלייה לארץ, אך לא היו כאן לא משרד קליטה ולא מנגנון קולט. כולנו היינו מהגרים בתנאים של מהגר בכל ארץ אחרת. לא קל להגר לארץ חדשה, לשפה חדשה ולאורח חיים שונה. בדרך כלל אין המהגר מתלונן על המדינה הקולטת. להיפך, הוא אומר תודה על שפתחו השערים בפניו.

מצב זה השתנה ב-1948. עם קום המדינה קיבלו ראש הממשלה בן-גוריון וממשלת ישראל את החלטתם החשובה ביותר – להביא את יהודי התפוצות בהמוניהם לישראל. אין אח ורע למדינה המונה 600 אלף נפש ומפילה על עצמה אוכלוסייה הגדולה ממנה פי שלושה, אוכלוסיית פליטים חסרי כול. וזאת כאשר מחצית מבני האוכלוסייה הקולטת הם עולים חדשים בעצמם, עולים שטרם דוברים את השפה ועדיין מצויים בתהליך קליטה והתארגנות אישית.

מי שמלין היום על הבעיות שאיתן נדרש להתמודד כעולה חדש אז – מלין בצדק. אלא שהנס הוא מיעוט התלונות בתנאים של אז. לא מפסיקים לדון בהיעלמות התינוקות מבתי החולים ועל רישומים שלא נמצאו. אין ספק, לכל משפחה זו הייתה טרגדיה אישית, אך מבחינה לאומית – שוב, הנס הוא מיעוט המקרים הללו והצלחת הקליטה של המשפחות.

הוקמו מעברות, הוקמו יישובים חדשים, והכול ללא תשתית קולטת. עד מהרה נוצרה הבדלה – היו עולים שעזבו את המעברה או את יישוב הספר שאליו נשלחו, ובכוחות עצמם עלו והצליחו, והיו אחרים, חלשים יותר, ואולי כאלה שרצו לשמר את הגרעין המשפחתי והגרעין העדתי, ונשארו במקום. אלה האחרונים, הם וצאצאיהם, מתלוננים היום על הקיפוח ועל ההזנחה.

למן היום הראשון הוקמו בתי ספר ללא מבנים, ללא ספרים וללא מורים. נדרשו אלתורים, לימודים בשתי משמרות והפעלת מורות חיילות. גיוס החובה לצה"ל שימש ללימוד השפה או כבית-ספר להשלמת לימודים – תחילה להשכלה יסודית ולאחר מכן להשכלה תיכונית. תפקידו הראשון של צה"ל לא היה להתכונן למלחמה. תפקידו הראשון היה – ועדיין הנו – לבנות עם אחד.

הציבור והתקשורת מעלים שוב ושוב את התלונות, את הכישלונות. הציבור איננו מודע למפעלים היפהפיים של מפקדת קצין חינוך ראשי או שהוא מתעלם מהם; אנשי המפקדה מקבלים אלפי צעירים שחוילו אף שאינם עומדים בתנאי הפרופיל הצבאי הנדרש, ומכינים אותם, בכל זאת, להתמודד ולהצליח ביחידה שאליה יוצבו ובה בעת משתדלים לפתוח להם אופקים בחברה האזרחית.

כן, יש בעיות רבות ואף ייחודיות בקליטת העלייה האתיופית. אין ספק שדרושים מאמץ והיערכות מיוחדים לפתור את בעיותיהם של העולים, ומהר. אך כדאי שנזכור – עיקר הבעיה איננה במוסדות המדינה. בוודאי לא במדיניות. אלה עשו ויעשו כמיטב יכולתם לפתור בעיות.

הקושי איננו שם. הקושי הוא בנו, בחברה הכללית והאזרחית. כן, נאמר גלויות: אנו, החברה היהודית בישראל, זו האמורה לקבל ולחבק את העולים האתיופים כהי העור, רובה הגדול של חברה זו גזעני. גזענים אלה מצויים בכל אתר ואתר, אנו מוצאים אותם במגרשי הכדורגל וגם, לדאבון לב, בשורות השוטרים במשטרת ישראל.

זהו פרק הקליטה שלמדינה כמעט אין שליטה והשפעה עליו. על אף התלונות הנכונות והמוצדקות, מדינת ישראל יכולה להתהדר בגדול שבהישגיה – קליטת העלייה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'