מתחייבים לכללי משחק

כששנה אחת מפנה מקום לבאה אחריה – זה זמן טוב לחשבון נפש, ותמונות העיר בית שמש בשבוע האחרון לשנת 2013 מזמנות עילה מצוינת. עבור רובנו, בית שמש היא לכל היותר שם על שלט בכביש ירושלים-תל אביב. אבל בשנים האחרונות היא הפכה לסמלה של מלחמת התרבות שלנו, המלחמה על דמות החברה הישראלית. שיאה האחרון של מלחמה זו נרשם בשלהי שנת 2013, כשבית המשפט לעניינים מנהליים הכריע שהזיופים השיטתיים המסיביים בבחירות לראשות העיר מצדיקים עריכה של בחירות חוזרות. ראש העיר, שנבחר בקולות התושבים החרדים, יצטרך להתמודד שוב מול המועמד המייצג את תושביה החופשיים ("החילוניים") של בית שמש.

 תכניה של מלחמת התרבות בבית שמש מוכרים: מול העלייה במספרם ובכוחם של התושבים החרדים, תושביה הוותיקים של העיר מנסים לשמר את אופייה החופשי. תושבים חרדים מנסים להנהיג הפרדה בין נשים לגברים בתורים לבנקים ולקופות החולים, ותושבים חופשיים מנסים למנוע את השלטת ההפרדה. תושבים חרדים מנסים לדחוק נשים לאחורי אוטובוסים, ותושבים חופשיים מנסים לעמוד על זכות הנשים לשוויון בתחבורה הציבורית. אלה מנסים להנהיג "תלבושת צנועה" במרחב הציבורי, ואלה מנסים לשמר את המרחב הציבורי חופשי. ואולם המאבק על הבחירות לראשות העיר חשף את צדה המסוכן ביותר של המלחמה: העדרם של כללי משחק מוסכמים, כלומר העדרם של כללים ששני הצדדים מסכימים שרק על פיהם יתנהל המאבק התרבותי, רק על פיהם יוכרע כל סיבוב בו ורק על פיהם יתקיים הסיבוב הבא, שיאפשר שינוי עתידי של כל תוצאה שהושגה.

 למה העדרם של כללי משחק הוא הצד המסוכן ביותר של המאבק? כי כשמסכימים על כללים, גם המאבק הנוקב ביותר יכול להיות "משחק הוגן", וכל תוצאה בו היא לגיטימית ותקפה בעיני שני הצדדים עד הסיבוב הבא, שבו תתקבל התוצאה הבאה על פי אותם כללים. אבל בהעדר הסכמה על כללי משחק, כל מאבק עלול להסלים למלחמה טוטאלית; שום תוצאה לעולם אינה לגיטימית בעיני המנוצחים, והמנצחים לא יהססו למנוע את עריכתו של "סיבוב נוסף" שיכול להוביל לניצחון של הצד השני. למעשה, בהעדר כללי משחק אין משחק. ובהעדר משחק יש רק מלחמה, אמתית. ובמלחמה – כמו במלחמה – יש רק מפסידים.

 בית המשפט קבע שבבחירות לראשות העיר בבית שמש, פעלה מערכת שלמה להכשיל את הכללים – לזייף ולשבש את תוצאות הבחירות. מערכת הזיוף פעלה מן הצד החרדי ולטובתו, אולם הזלזול בכללי המשחק אינו נחלתם הבלעדית של החרדים. למעשה, זהו אולי המכנה המשותף העמוק ביותר בין שני המחנות. הבה נודה: אנחנו, הישראלים, לא אוהבים כללי משחק. הם נראים לנו טרחניים, מגבילים, מעיקים. אנחנו לא אוהבים שחוסמים אותנו בדישנו, לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות ("למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות, הא?"). אנחנו אוהבים שדברים "זורמים"; ששום דבר לא מונע מאתנו להשיג את התוצאה הנכונה. כי אנחנו הרי יודעים מה נכון, ואין לנו סבלנות לשחק לפי הכללים. אנחנו לא שוויצרים או יקים, ובטח שלא פראיירים. אז אם יש כללי משחק אנחנו רואים בהם אתגר שיש להתחכם לו, להתעלות עליו, "להסתדר אתו" ו"לסדר אותו". כי העיקר המטרה, וכל האמצעים כשרים. אז אם יש כלל שקובע שצריך לעמוד בתור – נידחף, או לכל הפחות נתקדם מחוץ לתור ונסביר שאנחנו רק שאלה… אם יש כלל שאסור לבנות – נסגור מרפסת כך שלא יראו מבחוץ, ואם יש כלל שהסכמים בין-לאומיים צריך לכבד – ניתמם שלא ידענו, וניישב בשקט עוד דונם פה ודונם שם, כי הצדק אתנו, כי המטרה מקדשת, ואנחנו הרי בהכרח צודקים.

מאות או אלפי הקולות שזויפו על ידי תושבים חרדים בהצבעה לראשות העיר בבית שמש הם עוד דוגמה לסלידה הישראלית מכללי המשחק, ולנכונות לרמוס אותם. אך הרמיסה הזו אינה ייחודית למגזר החרדי. היא מאפיינת את מרביתנו. והאמת הפשוטה היא שאין לנו דרך לחיות יחד אלא על ידי הסכמה רצינית ומחויבת לכללי משחק. כללים שכולנו נסכים להם באמת, ונשחק על פיהם ורק על פיהם, תהיה התוצאה אשר תהיה. ומי שירמוס אותם – ייתפס כמי שבוגד בטובת הכלל ומקרב את חורבנו.

 אם יש משהו שחייבים להתלכד סביבו ועכשיו, מיד, ללא דיחוי, החל מ-1 בינואר 2014, הריהו התחייבות עמוקה וגורפת לכללי משחק משותפים. הוגנים. מאפשרים. מונעי מלחמת כול בכול שאין ממנה מוצא. "לא מוותרים על בית שמש" צריך להתפרש כ"מתחייבים לכללי משחק מוסכמים". אז בבקשה, הנה חשבון נפש של סוף 2013 ותחילת 2014.