אספר על שני מקרים שהתרחשו בישראל בתקופה האחרונה.
המקרה הראשון התרחש במוסד אקדמי. על דלת של בניין נתלה שלט בערבית המודיע על סדנה המתקיימת בבניין. כאשר העירו לכותבת השלט כי הוא אינו מובן למי שאינם דוברי ערבית, היא השיבה כי מי שמשתתף במפגש דובר ערבית. השלט הוסר אך לא עודכן בהמשך עם כיתוב בעברית. הנהלת המוסד האקדמי השיבה, מבלי להתייחס לאירוע עצמו, כי חשוב לשמור "על סביבת עבודה מכבדת ונעימה, המבוססת על ערבות הדדית, יחס הוגן וכבוד לזולת, שיתוף פעולה, תמיכה וסיוע הדדי".
המקרה השני התרחש ברכבת. הכרוז הודיע לנוסעים כי תפילת ערבית מתקיימת בקרון הדרומי. מדובר בתפילה יהודית הנאמרת בשעות הערב וההודעה נמסרה כמובן בעברית. כאשר העירו לפקח, האחראי על הרכבת בנסיעתה, כי לא ראוי להשתמש בכרוז להודעות אישיות, הוא השיב כי ביקשו ממנו לעשות זאת. בתשובת שירות הלקוחות של רכבת ישראל, שאליו הועברה התלונה בנושא, נמסר כי אף שהפקח פעל בתום לב, הוא שגה בשיקול דעתו, וכי הובהר לו שמערכת הכריזה נועדה להעברת מידע מקצועי ושירותי בלבד ולא לשימוש פרטי של נוסע זה או אחר.
לכאורה, שני מקרים אלה שונים לחלוטין. האחד עוסק בשלט בערבית, האחר בתפילה יהודית. האחד התרחש במוסד אקדמי, האחר בתחבורה הציבורית. ובכל זאת, אני מבקשת להצביע על מאפיין משותף לשניהם שראוי לחשוב עליו.
בשני המקרים מי שגרמו לאירוע בחנו את הדברים מנקודת מבטה של קבוצה מסוימת, והניחו שנקודת מבט זו יכולה לשמש בסיס להחלטה: מי שצריך לקרוא את השלט יודע ערבית; קבוצה מסוימת ביקשה להתפלל, ולכן יש להודיע על התפילה.
אך האם כך יש לנהל מרחב ציבורי, שמעצם הגדרתו אינו שייך לקבוצה מסוימת, והוא משותף לאנשים שונים בעלי שפות שונות, אמונות שונות, זהויות שונות והשקפות שונות? מובן שלא: כאשר אנו מקבלים החלטה הנוגעת למרחב ציבורי, עלינו לבדוק כיצד תוצאות ההחלטה תתקבלנה על ידי כל המשתמשים במרחב ולא רק על ידי הקבוצה שתוצאות ההחלטה קשורות אליה.
זוהי הבחנה מהותית. על כל פעולה המבוצעת במרחב הציבורי לשמור על אופיו של המרחב כמרחב משותף. מובן שניתן לדבר בשפה שאינה עברית במוסד אקדמי; מובן שניתן להתפלל ברכבת. השאלה היא האם נעשות פעולות (שלט, כרזה) הגורמות לאחרים במרחב הציבורי תחושת אי-נוחות והדרה. במילים אחרות, האם אנו יוצרים מרחב שבו כל קבוצה יכולה לבטא את צרכיה, זהותה ושפתה תוך התחשבות באחרים, או מרחב שבו כל קבוצה מבקשת לעצמה מקום מבלי להתחשב בצורכי החברה כולה?
ההבדל בין שתי הגישות משמעותי. בגישה הראשונה נקודת המוצא היא המרחב המשותף: אנו לוקחים את נקודת המבט של כל הציבור ושואלים כיצד ניתן לתת מקום לצרכים השונים של קבוצות הכלולות בו מבלי לפגוע בתחושת השייכות המשותפת של הכלל. בגישה השנייה נקודת המוצא היא הקבוצה: כל קבוצה מתחשבת רק בצרכיה, מבלי להביא בחשבון את נקודת המבט של מי שאינו בקבוצה. אולי זה נשמע כמו עניין קטן – שלט או כרזה – אך דווקא במעשים קטנים אלה נבחנת תפיסת העולם שלנו.
לסיכום, השאלה העומדת לדיון היא איזה מרחב ציבורי אנו שואפים לכונן כאן. בחברה הישראלית מתקיימת שונות גדולה מאוד, ולפיכך ראוי שנטפח חברה היודעת להכיל הבדלים רבים ומרחב שהשונות היא חלק בלתי נפרד ממנו, אך בו בזמן מביאה בחשבון את נקודת המבט של האחר – הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
9 תגובות
אורית – שאלה מצוינת (כמו שאומר המרואיין…) והיא נוגעת לכול מדינה שהרב תרבותיות מהווה בעיה. למדינה יש הזכות (מן הסתם על פי הרוב השולט) מהיא השפה הרישמית שכול אזרחיה אמורים להתחנך לפיה ולשלוט בה במרחב הציבורי. הבעיה מתחילה כאשר תנועת הגירה מסיבית משנה את פני החברה והיא נאלצת להתחשב ב"אורחים" (קרואים או לא). בארהב למיטב ידיעתי מי המבקש אשזרחות נבחן באנגלית ולא בהוטנטוטית (דרך משל) וכול שילוט החוצות הוא באנגלית. בישראל היתה מגמה לראות בערבית שפה שנייה שגם נלמדת בבתי הספר לצד העיברית, ולכן השילוט בחוצות הוא בשתי השפות, בדיעבד זו היתה החלטה שגוייה.כי השפה מיצגת גם זיקה לאומית אם לא לאומנית ואף לעומתית מתריסה כחלק מהדרישה לאוטונומיה תרבותית/לאומית (ראו מה מתרחש היום באירופה שכוונותיה היו טובות..) הבעיה בישראל הנתונה במאבק הישרדותי במרחב המזרח תיכוני- שזה הופך לקונפליקט מדמם. המערב אימץ תפיסת עולם נאורה המכבדת את האחר על כול שונותיו ברוח הרב- תרבותיות הנאצלת, עד שהתחיל להבין ש-"לאורח" אין כוונה להשתלב אלא להשליט עצמו (נוותר על קונותציות ביולוגיות..).לסיכום- חרף תפיסת העולם הומניסטית הנאצלת- יש להעדיף את העברית כשפה הרישמית המחייבת בכול המרחב האזרחי הציבורי.
לגדעון ולאורית – בתקופת המנדט היו בארץ שלוש שפות רשמיות – אנגלית, ערבית ועברית. אנגלית בשל השליט למעשה, ערבית בשל רוב התושבים ועברית בשל ההבטחה לקיום הבית הלאומי. כל הודעה של השלטון התפרסמה בשלוש שפות וכל פנייה לשלטון באחת השפות נענתה באותה השפה. בישראל כיום שתי שפות רשמיות, וזאת בשל העובדה שעם התארגנות המדינה היו בה אזרחים רבים דוברי ערבית שלא ידעו עברי. מאוחר יותר, בצורה בלתי רשמית, חדרה האנגלית למרחב הציבורי ובעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות- גם הרוסית ובריכוזים של עולי אתיופיה, גם באמהרית.
כל זה נוגע למרחב הציבורי ולא הפרטי. במרחב הציבורי יכול כל מי שרוצה לפרסם באיזה שפה שירצה. זכאים ראשי המוסדות הלא רשמיים להחליט איזה שפה תושמע. ברכבת מושבעות התחנות בעברית ואנגלית. בירושלים, הרכבת הקלה, ההודעות הן בשלוש שפות- עברית, אנגלית וערבית. הודעות פרטיות – כאמור – כרצון המודיע.
היי גדעון – התיחסות שלי לעברית במרחב הציבורי התייחסה לשירותים רשמיים , כמו בתי חולים, מערכת החינוך, משפט וכו. בית החולים עלה לדיון לאחרונה בשל האשמת צוות רפואי ערבי בביח רמב"ם שנטען שלא טיפלו כיאות בחיל פצוע. במיוחד כאשר התעורר בלילה מתרדמת ושמע מסביבו רק ערבית. אני משוכנע שהטיעון הזה נבע מאי הבנה נקודתית שאינה מאפינת, אבל במקום כזה השפה הרישמית צריכה להיות עברית, ומי שמעניק שירותים רפואיים במוסד כזה אמור לעשות זאת בשפה העברית, ולכן העברית צריכה להיות לימוד חובה גם במגזר הערבי כפי שלומדים היהודים, וכול עולה חדש המגיע לארץ. דעה זו אינה נוגעת לפרסומות עסקים פרטיים, ובמקביל מומלץ מאד ללמוד ערבית גם בבתי הספר היהודים, אבל אין בכך כדי לשנות את שפת הלאום הרישמית המחייבת.
המרחב הציבורי בפועל שיך לקואליציה, בעוד שלאופוזיציה אסור לנכס מרחבים
איך יתכן שבעיר אחת לא מרשים לעיריה לבטל תפילה בהפרדה מינית בככר המרכזית, ובעיר אחרת באזורים מסויימים נשים לא יכולות לחלוף במכנסים קצרות, או אפילו ללכת באותה מדרכה עם גברים
צריך להיות מוגדר בחוקה.
אנחנו במפורש מתרחקים מנאורות!
אבל איך להגיע לכך כאשר כולם שונאים את כולם ומתרבה הנגד מול הביחד.
בממשלות שתלויות תמיד בשברירי מפלגות סחטניות, אין סיכוי שתיקון יקרה