כשהאוניברסיטה נדרשת להשאיר את ערכיה בשער

דמיינו שהמדינה מחליטה כי כדי להנגיש את שירותי הרפואה לציבור החרדי, בתי החולים יידרשו להקים מסלולים שבהם גברים לא יטופלו בידי רופאות ונשים לא יטופלו בידי רופאים. זו לא תהיה בקשה פרטית של מטופל, לא התחשבות נקודתית, אלא עיקרון מוסדי שהורתו בסירובה של קבוצה מסוימת לקבל את כללי המשחק של הפרופסיה הרפואית.

עכשיו דמיינו שקהילה גדולה מודיעה כי אנשיה אינם מוכנים שאישה תשפוט גבר, תחקור אותו או תייצג אותו. דמיינו מפלגה המאפשרת לעיתונאים לסקר מסגד, אך אוסרת על עיתונאיות להיכנס אליו. או נניח שקבוצה דתית גדולה מבקשת ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה, אך מתנה את השתתפותה בכך שתורת האבולוציה לא תיכלל בתוכנית הלימודים. האם בשם הנגשת ההשכלה הגבוהה ראוי להתאים לא רק את תנאי הלימוד, אלא גם את עקרונות השוויון ואת הידע המדעי לאמונתם של הלומדים?

בכל אחת מן הדוגמאות האלה קל לנו לזהות את הרגע שבו התחשבות הופכת למשהו אחר, וזה בדיוק הוויכוח שצריך להתקיים סביב הדרישה להרחיב לימודים בהפרדה מגדרית באוניברסיטאות.

אוניברסיטה אינה קניון, וחינוך אקדמי אינו מוצר שהלקוח יכול להזמין לפי טעמו. האקדמיה היא מוסד מקצועי הנשען על מערכת ערכים. אוניברסליות, שוויון, חירות מחשבתית, פתיחות, ביקורתיות והערכת אדם על פי יכולתו האקדמית ולא על פי מינו, מוצאו או אמונתו, הם אינם תפאורה לפעילות האקדמית. הם חלק מהגדרת המוסד.

חשוב לומר זאת דווקא משום שאין כאן טענה נגד זכותם של חרדים לחיות על פי אמונתם. הרי זכותם לקיים הפרדה בחייהם הפרטיים והקהילתיים היא חלק מאותה תפיסה ליברלית שאני מבקש להגן עליה. השאלה מתחילה במקום אחר. האם הזכות לחיות על פי אמונתך כוללת גם את הזכות לדרוש ממוסד ציבורי מקצועי לארגן את עצמו על פי אמונתך?

כאן עובר הגבול.

חברה ליברלית חייבת לעשות מאמץ גדול כדי לאפשר לקבוצות שאורח חייהן אינו ליברלי להשתתף בה. ראוי לפתוח את שערי האוניברסיטאות בפני הציבור החרדי, להסיר חסמים, ליצור מכינות, להעניק מלגות ולהתחשב ככל האפשר בצרכים תרבותיים ודתיים. עם זאת, חובה על הנכנס בשעריו של מוסד אקדמי לקבל את כללי העולם שאליו הוא מבקש להיכנס.

אחרת, מתרחש דבר מוזר. בשם השוויון בנגישות להשכלה אנחנו מסכימים לאי-שוויון בתוך ההשכלה. בשם הכלת השונות אנחנו מכניסים אל המוסד מנגנון המבחין בין בני אדם על פי מינם. ובשם פתיחת שערי האקדמיה אנחנו משנים את האקדמיה עצמה. וזה כבר אינו ויכוח על חרדים. זהו ויכוח על גבולותיה של חברה ליברלית ועל יכולתם של מוסדות מקצועיים להגן על העקרונות המכוננים אותם.

בית חולים אינו צריך להפוך לחרדי כדי לטפל בחרדים; בית משפט אינו צריך לאמץ תפיסה דתית כדי לשפוט דתיים; עיתון אינו צריך לוותר על עצמאותו כדי לסקר קהילה שחולקת על ערכיו; ואוניברסיטה אינה צריכה לוותר על האוניברסליות שלה כדי להיות אוניברסיטה לכולם. פתיחת שערים היא חובה. אבל ביטול הערכים האקדמיים היא כניעה, היא לא סובלנות.

כל ויכוח דתי וחילוני בישראל הוא אפוא תסמין של שאלה עמוקה ולא פתורה מקדמת דנא בדבר דמותה של החברה הישראלית. גם המאבק על ההפרדה באוניברסיטאות אינו יוצא מכלל זה. הסדרים ופשרות מקומיים, כמקובל בישראל, דוחים עימות, אך לא פותרים אותו. העימות ישוב ויתפרץ בגרסאות חדשות ובזירות אחרות, כל עוד לא תיווצר בישראל מסגרת חוקתית מוסכמת שתגדיר את היחסים בין דת, מדינה, חירות ושוויון, ותעניק לחברה הישראלית דמות ברורה פחות או יותר.