אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר

האם ניתן לבלום את האלימות הגואה בקרב בני הנוער?
תמונה של רחל
ד"ר רחל פסטרנק

בשלוש השנים האחרונות אנו שומעים חדשות לבקרים על מעשי אלימות קשים ומזעזעים בקרב בני נוער; החל מרצח של בחור בן ה 21 שנדקר למוות רק משום שהעיר לחבורת נערים שהתיזו עליו ספריי קצף, דרך לינץ' אכזרי בנער שהוטח לקרקע, ועד לילד בן 11 שהותקף מחוץ לקניון וסבל משטפי דם ושבר בלסת. האלימות הזו, ברוב המקרים, פורצת ללא כל סיבה נראית לעין וחסרת כל בסיס הגיוני.

בד בבד, בשלוש השנים האחרונות אנו עדים להסלמה באלימות המילולית הגסה והפוגענית בקרב חברי כנסת ושרים בממשלה, המלווה לעיתים בקריאה גלויה לאי-מילוי פסקי דין של בית המשפט העליון. מדובר בשינוי חברתי דרמטי שמדינת ישראל לא ידעה כמותו.

ביטוייו של השינוי החברתי ניכרים בכל פינה במרחב הציבורי. אנו רואים אלימות מילולית משולחת רסן של חברי כנסת כלפי שופטים, כלפי שומרי סף וכלפי דמויות בכירות במערכת המשפט כמו השופט בדימוס אהרון ברק או היועצת המשפטית לממשלה ויועצים משפטיים אחרים. חברי כנסת נוהגים באלימות מילולית אף במהלך משפטים, ולמרבה הצער והפלא הם אף מתעדים את האירוע ומעלים אותו בגאווה לרשתות החברתיות, כמו למשל חברת הכנסת שמככבת ברשתות ומתועדת מראה אצבע משולשת, צועקת ומקללת.

השיח הציבורי הוקצן עד כדי אמירות פומביות של שרים וחברי כנסת הקוראים ל"שטח את עזה", ל"הטיל פצצת אטום על עזה", וקובעים ש"אין חפים מפשע בעזה" ושכל "ילד הרוג הוא מחבל עתידי". ראש הממשלה אינו מביע הסתייגות אקטיבית מאמירות אלה, והן אף זוכות לפופולריות ולשבח בקרב חלקים נרחבים בציבור. המלחמה הרב-זירתית שבה נמצאת ישראל מעצימה את השיח האלים הזה, המבטא רצון טבעי להכאיב לאויב ולנצח אותו, אך במקביל הוא מחלחל פנימה אל תוך החברה הישראלית כולה.

כך, חסידיו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים מגיעים לבית המשפט ומנסים להטיל אימה על השופטים כדי לזכות באהדתו של נתניהו, בעוד שר המשפטים מצהיר בגלוי כי לא ימלא את פסק דינו של בית המשפט העליון לכנס ועדה למינוי שופטים, בטענה שאינו מכיר בסמכותו.

המציאות הזו משקפת את החברה הישראלית השסועה, החווה הדרה חברתית, תרבותית, מבנית ותקשורתית. המחנה הליברלי-דמוקרטי ומולו המחנה השמרני-משיחי צורכים תרבות שונה (קולנוע, זמרים), מתגוררים באזורים גיאוגרפיים שונים, וניזונים מערוצי תקשורת מנוגדים לחלוטין (11, 12 ו-13 מול 14).

השבר העמוק הזה מתפרץ בהפגנות סוערות, מצד שני המחנות, שבהן המשטרה מפעילה כוח רב נגד המפגינים. שוטרים אלימים מקבלים גיבוי ותמיכה מהשר הממונה.

במקביל, הטרור בגדה המערבית כלפי יהודים נענה בטרור יהודי-משיחי נגד פלסטינים, שזוכה להערכה מצד שרים ומלווה בשתיקה מצד צה"ל וראש הממשלה, בעוד חבר כנסת קורא מול המצלמות לירות ברגליהם של חוסמי כבישים ולהתעמת עם חבר כנסת מהאופוזיציה.

בתוך האקלים המורכב והקשוח הזה גדלים בני הנוער בישראל. הם – וגם כלל האזרחים – חווים במציאות חייהם קיטוב, לגיטימציה לאלימות מילולית ופיזית, קללות, צעקות, ניבולי פה בכנסת, בבתי המשפט ובמדיה. הם עדים לסירוב מפורש לקיים פסקי דין, לשריפת בתים של חפים מפשע, למכות וקטטות, ולאווירה כללית ומסוכנת שהכול מותר.

אומנם קשה לקבוע באופן חד-משמעי שקיים קשר סיבתי בין האלימות הגואה בקרב בני הנוער לבין האלימות של נבחרי החוק והשוטרים – לשם כך נדרש מחקר עומק מקיף – אך סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי חינוך מצביעים על כמה סיבות לאפשרות קיום זיקה ברורה בין שתי התופעות.

ראשית, קיים קשר סטטיסטי מובהק: העלייה בתכיפות ובחומרת האלימות בקרב בני נוער מתרחשת במקביל להתנהגות התוקפנית והאלימה של חברי הכנסת והשרים.

שנית, האקלים החברתי הכללי, המוזן מקיטוב פוליטי וממתיחות ביטחונית קיצונית, עלול לייצר לחץ ומתיחות ולהגביר התנהגות אלימה בקרב בני נוער.

מעבר לכך מתרחש תהליך מסוכן של נרמול האלימות והפיכתה לסטנדרט. השיח הפוליטי זולג לכלל החברה, אך בני נוער, שטרם גיבשו אישיות יציבה ומצפן ערכי איתן, נוטים לאמץ התנהגות אלימה כנורמה מקובלת שאף זוכה לתגמול חיובי ברשתות החברתיות.

תיאוריות בפסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך טוענות כי צעירים לומדים ומפנימים התנהגויות של דמויות מנהיגות, סמכותיות ובעלות השפעה. כשהורה, מורה או מנהיג, האמורים לשמש דוגמה אישית, מתנהגים באלימות ובתוקפנות, הם הופכים התנהגות זו לנורמטיבית ולגיטימית, ומשמשים מצפן התנהגותי שלילי. בני הנוער עלולים לחקות התנהגות זו ולאמץ אותה כדרך חיים.

לאור הכתוב, אין מקום להביע פליאה לנוכח אלימות בני נוער, שהרי אם בארזים – המנהיגים, השרים וחברי הכנסת, נפלה שלהבת – האלימות, התוקפנות והזלזול בחוק – מה יגידו אזובי הקיר, אותם בני נוער וצעירים שטרם גיבשו את אישיותם הבוגרת ועדיין מחפשים מודל לחיקוי?

למרות התמונה הקודרת, המצב אינו גזירת גורל ובהחלט ניתן לתיקון ולשיפור. מַעֲבָר לשיח מכבד, הפגנת דוגמה אישית ראויה מצד המנהיגים ולמידה חברתית נורמטיבית – עשויים ליצור אקלים חברתי חדש ובריא יותר שיקטין את האלימות הגואה בקרב בני הנוער ובקרב חברה הישראלית כולה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

46 תגובות

  1. רחל תודהה למאמר החשוב הזה בימים אלה, אמנם אני חולק על כך שההתנהגות הזו היא תוצאה של מלחמת אוקטובר מול האויב החיצוני. וטוען שזה יותר תוצאה של הטרור הפנימי בקרבנו, הרציחות במגזר הערבי, אלימות הפרוטקשן והטרור החקלאי, כולם ללא כול מענה הולם מצד רשויות ביטחון הפנים. ובהיעדר חוק ואכיפתו, אזלת יד בתי המשפט שאינם נוקטים באמצעים העומדים לרשותם, כמו גם הדבקות בתקנות זכויות הצעירים ללא כול אכיפת חובות אזרחייות- כולם מהוים קרקע פוריה לחוליגניות וונדלים אזרחי חסר שליטה, הנתמכים בהתנהגות שלטונית בזויה שציינת.
    והיום ניתן גם לציין את האלימות של המגזר החרדי העושים שפטים במתנגדיהם, חסימות כבישים, תקיפת מתנגדים פוליטיים, ואין מהסה או מונע, גם זה תורם לתופעה.

    1. לא טענתי שמלחמת אוקטובר היא אחת הסיבות. הביטויים הנלוים אליה אלימים. לשטח את עזה, להטיל פצצת אטום ועוד.
      הפגנות חרדים תמיד היו מלוות באלימות. זה לא חדש. וחבל!!

      1. לגדעון שניר – הפגנות החרדים על פי רוב אינן מלוות באלימות, וזאת במקביל להפגנות נגד הממשלה שגם הן אינן מלוות באלימות. כאן גם כאן, רק כאשר המשטרה מפעילה יד חזקה כנגד חוסמי התנועה – מתפתחת אלימות. כמובן, במקרים קיצוניים יש פה ושם הפגנה חרדית מכוונת לאלימות – תקיפת בית השופט סולברג למשל. מי שמשתמש לעיתים באלימות הם חברי הכנסת החרדים והאחרים המצטרפים להפגנות ולא נשמעים לשוטרים ואף פורצים גדרות. הם אכן אלימים.

        1. גדעון- תצטרף אלי פעם אחת למשמרת מגן על חרדים הבאים לשערי הבקו"ם להתגייס מוקפים מכול עבר עי חרדים מירושלים או בני ברק- אחר כך נדבר מהי אלימות חרדית..

  2. מסכים עם הכל
    פרט לדבר אחד
    לקרוא למנהיגיני ארזים

    1. מאמר טוב מאד. אין ספק לכל מי שמבין בחינוך שנוער מחקה התנהגות של בוגרים ובוודאי כשמדובר בהנהגה שלטת.
      שתי הערות:
      האחת, היה נכון לשים מרכאות :..אם ב"ארזים" נפלה שלהבת…..הנהגה כושלת כזו בוודאי לא ארזים.
      השניה, היה מן הדין צריך להזכיר שבהעדר שר חינוך של ממש, אין מי שיעמוד בפרץ…. כדי לצמצם את מידת ההשפעה השלילית על בני הנוער.

      רחל , תודה על המאמר .

  3. כאימה עם כמה ילדים פתאום אני מפחדת כאשר ילד או ילדה שלי יוצאים בערב עם חברים, שלא ייקרה להם משהו

    1. מרינה, זה מצבם של הורים בארץ. יש דאגות גם כשהולכים לבית הספר

  4. לשמוע כל יום חדשות או להסתכל במבזקים ברשת, לגלות כמה אירועים אלימות יש, ולזכור שרק חלק קטן מהם מדווחים לציבור, מזעזע.מתקרבים למצב של הפקרות

  5. הפתרון שהצגת הוא הדרך הנכון היחידי. אבל האם לדעתך נראה באופק סיכוי ריאלי לממש אותו?

    1. האלימות בקרב בני נוער תקטן ככל שתקטן האלימות בחברה הישראלית. אני מקווה כי הממשלה הזו תוחלף ונתחיל לנהוג על פי חוקים ונורמות חברתיות.

    1. נכון בילה. אנחנו בתיקו מסויים אך אני צופה כי בבחירות הקרובות (אם יהיו) הממשלה והעומד בראשה ילכו מחיינו. ואז ניכנס לתקופה של תיקון ובנייה של כל הנזק שקרה. ימים יגידו.

  6. ניתוח נכון מאוד. הדברים שקורים פה קשורים זה לזה. חייב להיות שינוי אבל לצערי כנראה לא תחת הממשלה הזו.

  7. מסכימה לכל מה שכתבת ומבקשת להדגיש שגם ריבוי תאונות הדרכים, מקורו, בחלק גדול מהמקרים, באלימות וחוסר סובלנות מצד הנהגים. ועל כך אפשר להוסיף גם את אי האכיפה בדרכים והענשה הקלה שמייצגים את אי ההתייחסות של המערכות והשרים הנוגעים בדבר.

  8. הצטרפות רחל פסטרנק לכותבים באתר הוא חשוב. היא מביאה איתה ערכים פוליטיים שמשוזרים בהבנה אקדמית בתחומי החינוך לכל גווניהם. מאמר זה הוא תרומה ראשונית אקווה שבעקבותיו יבואו עוד

    1. תודה עוזי. המאמר נכתב אחרי שהצעת את הנושא.
      יש לציין כי אני מעורה בכדורגל ובכדורסל בארץ ובעולם. לא ברמה שלך כמובן.
      ואולי אכתוב בעתיד בכיוון זה.

    2. קראתי מסכים עם כל מילה. נקודה נוספת זה שהאנשים בשלטון יצאו נגד מוסדות ותוכניות חינוך. אנחנו מאמינים שחינוך הוא חלק מאד משמעותי ממה שהופך את האויבים שלנו לכאלה רעים (חמאס, חיזבאללה וכו'). אם תהיה השקעה בחינוך הילדים ידעו להתמודד בדרכים אחרות ולא בטרור ואלימות.

      1. מסכימה לגמרי אופק. חינוך, חינוך וחינוך. התפקיד מוטל בעיקר על מערכת החינוך והורים.
        לצערי יש בעיה בשני סוכני חינוך אלה.

  9. מאמר חשוב, אמיץ ומעורר מחשבה, שמאיר סוגיה כואבת שרבים מעדיפים שלא לעסוק בה.
    ד״ר פסטרנק מזכירה לנו שהשיח הציבורי אינו נשאר בין כותלי הכנסת או אולפני הטלוויזיה הוא מחלחל אל הרחוב, אל בתי הספר ואל בני הנוער. חברה אינה יכולה לצפות מילדיה לנהוג בכבוד, באיפוק ובשמירה על החוק כאשר המבוגרים ומנהיגיה משדרים לעיתים מסר הפוך. האחריות מוטלת על כולנו הורים, אנשי חינוך, מנהיגים ואזרחים – להיות מודל לחיקוי ולפעול ליצירת שיח מכבד. היתה לי הזכות להיות סטודנטית של ד״ר פסטרנק לפני שנים רבות.

    1. מירב, מסכימה עם כל מילה שלך. דעתך כמנהיגה במערכת החינוך חשובה. אני בטוחה כי את מהווה דוגמה מושלמת לתלמידיך

  10. האלימות של הצעירים היא, לצערנו, איננה רק מנת חלקנו. בכל העולם המערבי, רווי הליברלית, מתפרעים צעירים ומצורפיפ אליהם מבוגרים, בכל הזדמנות אם זה במשחק כדורגל או בתנועה בכביש או בעל פעם שנעשים דברים שלא נראים להם. כך בארה"ב, שם גם משתמשים בנשק חם, כך בלונדון ובהולנד כשמרוקו מפסידה במשחק כדורגל וכך בכבישים אצלנו. צר לי להגיד זאת אך דווקא במדינות טוטליטריות כמעט ואין התפרעויות מעין אלה כח השלטון מחזיק כוח משטרה גדול ומעניש פורעים בחומרה. חינוך לא יועיל כי אין חינוך, גיגמא אישית לא תועיל כי לא מסתכלים למעלה. לצערי – רק יד חזקה, תפיסת מתפרעים, ענישה מתאימה והקפדה על החוקים, יצמצמו אלימות הנוער.

    1. גדעון, צרת רבים נחמת טפשים. אכן במדינות בעלות משטר נוקשה/טוטליטרי אלימות נוער פחותה. אני מעדיפה משטר ליברלי שמוצא את הדרך למנוע אלימות ולנהוג כלפיה בנוקשות.

  11. מאמר מצוין.
    בישראל, לדעתי, יש שילוב מיוחד של קיטוב פוליטי, מתחים ביטחוניים, כיבוש מתמשך, פערים חברתיים וכלכליים, גזענות, השפעת הרשתות החברתיות על השיח הציבורי – כל אלה מגבירים התנהלות תוקפנית!
    הבעיה היא רב תחומית ולכן הפתרון, כמו שהמאמר מציע, צריך להיות מורכב ולכלול חינוך, מנהיגות, אכיפה יעילה ותקשורת. כל זאת צריך להעשות בתבונה ובזהירות, תוך כדי שמירה קפדנית על חופש הביטוי וזכויות הפרט.
    בקיצור, יש צורך דחוף בשידוד מערכות יסודי!

  12. רחלה, מאמר מדויק! מסכימה עם כל מילה! התיקון צריך להתחיל בסילוק ראש הממשלה וחברי הממשלה הפושעים.
    מערכת החינוך חייבת לטפל בתופעות של התעללות בילדים, להעניש ולהרחיק את המתעללים למען יראו ויראו.
    זה ממש נורא מה שקורה בין בני נוער עם סכינים ודקירות.
    שלא לדבר על ילדים שהתאבדו בגלל חרמות והתעללויות של בני כתה.
    מה קורה למדינה שלנו😢

  13. מסכימה עם כל מילה. אובדן דמויות הוריות מיטיבות (מנהיגים) וחוסר הגבולות הכולל אי הסכמה על עקרונות מוסריים – טוב ורע, נכון ולא נכון, מדרדר בני אדם, ובוודאי בני נוער צעירים לעולם של ״בעל זבוב״, בו החזק והגס שולטים. אדיבות ואכפתיות נתפסים כחולשה, וכך חברה מאבדת את הבסיסים לסולידריות חברתית ואף
    לזהות משותפת.

    1. ענת, מסכימה עם כל דבריך!!! אני מקווה שבקרוב המצב ישתנה.

  14. כתבה חשובה מאד- אפילו במחנה צופים בצפורי היתה אלימות- ועל זה לגמרי נאמר- אם בארזים נפלה

    אבל אנחנו בנפילה טוטלית בכל התחומים- וכל כך לא מפתיע בהתנהלות הממשלה והנבלה שבראשה

    1. אורית, נכון מאד. בעבר תנועות הנוער היוו סביבה ערכית ורגועה. לצערי, ההשפעה השלילית חודרת לכל מקום. מקווה ואופטימית שהממשלה והעומד בראשה יעלמו מחיינו בקרוב

  15. מי שלא יסייע להביא מנהיגות שתשנה את התמונה הגרועה, אלה יהיו בצדק אזובי קיר

  16. כול מילה בסלע !! ולצערנו כול יום זה נעשה יותר גרוע בקשת רחבה מאוד של נושאים .אנו רק מקווים ומקווים ״למפנה בעלילה״. נקווה שנזכה, כי אחרת האנרכיה תשלוט גם על ניניינו.רייצי וגבי .

  17. ראיתי היום בערוץ 12 ראיון עם ילדה שמישהו ניסה לחטוף אותה באמצע הרחוב והיא תיעדה את זה בטלפון דלה. לאן הגענו?

    1. אמאל׳ה, פשוט נורא ואיום. ההורות לבני נוער קשה היום מתמיד. דאגות ודאגות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

גדעון גולדמן

תורת הפערים

המתח בין האמביציה לבין המימוש

דילוג לתוכן