נסיכים בדרך לאנרכיה

"זה נוער זה? זה בררה!" – המשפט המפורסם המיוחס לאברהם שפירא, זקן השומרים של פתח תקווה, מהדהד היום בעוצמה שגם שפירא עצמו לא יכול היה לשער. עוד בימים שלפני קום המדינה, נדרש שפירא לשאת נאום בכנס הנוער בפתח תקווה, הוא עלה לבמה, התבונן בנוכחים ואמר: "אתם נוער אתם? אתם חרא" ויצא מהמקום. אין פירוט מה בדיוק עשה הנוער שהכעיס אותו אז, אבל לבטח היום היו לו לאין שיעור הרבה יותר סיבות לחזור על דבריו וביתר תוקף.

התנהגות הנוער, לטוב ולרע, משקפת את תוצאת ההשקעה בעיצוב הדור הבא כבוגרים תורמים וממשיכי הדרך. ולמרות שאנו נפעמים מגודל ההקרבה ואצילות הנפש שהדור הצעיר מפגין במלחמת אוקטובר, אין בכך נחמה אל מול הזעזוע והתדהמה שאוחזים בציבור לנוכח עוצמת הפשיעה, ומעשי האלימות והרצח השוטפים את רחובותינו בתקופה האחרונה. השאלה המתבקשת היא היכן ובמה נכשלנו?

הממסד הישראלי פעל בעשורים האחרונים במרץ כדי להגן על זכויות הילד: הוקמו מערכות למניעת נשירה ולהשבת נוער מנותק לבתי הספר, תנועות הנוער הציוניות זכו לתמיכה, הוקמו המועצה הלאומית לשלום הילד, נציבות קבילות ילדים ונוער, ומרכז הילד והמשפט. בשנות ה-80 הצטרפה ישראל ל"אמנת זכויות הילד" של האו"ם, המעגנת את זכויות הילדים במסמך בעל תוקף משפטי בינלאומי מחייב, ומכירה בהם כישויות עצמאיות הזכאיות להגנה משפטית מיוחדת.

אחד המובילים בתחום הוא ד"ר יצחק קדמן, שקידם את חוק "זכויות התלמיד". החוק ביטא גישה הומנית המגנה על התלמיד מפני כפיית משמעת נוקשה, ורואה בו אזרח צעיר בעל זכויות. לצד הזכויות פורסם נספח מצומצם של "חובות התלמיד", שעיקרו עוסק ב"שכנוע" לא להפריע בשיעור, לא לעשן ולא לחבל בציוד בית הספר. אלא שההגבלות הללו סירסו למעשה את היכולת של מורים ומנהלים להתמודד עם ונדליזם והפרות סדר. אנשי החינוך נותרו חשופים למעשי אלימות בלתי נתפסים מצד תלמידים והוריהם, וזאת בחסות בתי המשפט והפרקליטות שהפגינו סלחנות חסרת תועלת, אולי מתוך שיקולים פדגוגיים ארוכי טווח (שמא ייפגע שמו הטוב של התלמיד הסורר בעתיד) ובעיקר מתוך רצון לשמור על שקט תעשייתי. משימה קשה. כפי שהגדיר זאת בשעתו השופט חשין: "קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש, גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". אך נראה ששכחנו שהזכות להיות "איש גדול" מותנית גם בחובה לנהוג ככזה.

תקצר היריעה מלפרט כאן את חוויות מערכת ההוראה בתקופה זו. מחקר חדש מצא כי כמחצית מהמורים סופגים פגיעות פיזיות, קללות והטרדות, אך רובם שותקים, בין היתר בשל חוסר גיבוי מהמערכת המפחדת מההורים. כשתלמיד י"ב בתיכון במועצה האזורית רמת הנגב תקף את המאבטח באלימות קשה רק כי לא הורשה לצאת בלי אישור, וחבריו עמדו וצילמו במקום להזעיק עזרה, או כשמורה בהיריון בבית הספר בעתלית, הותקפה על ידי תלמיד – מדובר על חציית קווים אדומים המעידים על קריסה במערכת החינוך.

מערכת החינוך אומנם מדברת בשבח הדמוקרטיה, אך נראה שהיא עצמה אינה מצליחה לייצר את האיזון האזרחי החיוני שבין זכויות לחובות האזרח. ללא האיזון הזה בבית הספר, הדרך לאנרכיה קצרה.

ואם לא די בכך, נוספה הצרה החולה החדשה של הקורקינטים והאופניים החשמליים, שמובילה להפקרות ולהשתוללות חסרות תקדים בכבישים. בני הנוער נהנים מחסינות אבסורדית של בתי המשפט: גם כשתאונה נגרמת בשל אי-ציות לחוקי התנועה, ה"אשמה" מוטלת לעיתים קרובות על נהג המכונית מתוך התחשבות בגילם הצעיר. בעוד שערי אירופה כבר החלו להרחיק את המפגע הזה מרחובותיהן, אצלנו הצעירים לומדים חיש מהר שאין דין ואין דיין. ההפקרות בכביש מועתקת בקלות לשאר תחומי החיים, והמדינה למעשה מגדלת דור שלם של צעירים המורגלים לכך שחוקים הם בגדר המלצה בלבד.

באחריותה של המשפחה, שהיא הסמכות ההורית, לגדל את ילדיה להיות אזרחים ראויים, אך גם כאן חלה נסיגה. המבוגרים שבינינו זוכרים את ה"תנ"ך לחינוך הורי" של ד"ר ספוק, שהיה אפקטיבי מאוד, אך עם הזמן נמחק ברוח הליברליזם וחופש הפרט האולטימטיבי. הסמכות ההורית הומרה ב"חברות", ילדים הפכו ל"נסיכים" שיש לרצותם בכל מחיר, והורים העדיפו לגבות את ילדיהם האלימים כנגד הממסד החינוכי במקום להציב גבולות. בהיעדר מודל התנהגותי אחר, ההשלכות העתידיות הן הרסניות.

מערכת המשפט והפרקליטות, גם אם מתוך כוונות טובות, תרמו את חלקן להידרדרות הדמוקרטיה לאנרכיה, כאשר דבקו בטיפוח אובססיבי של זכויות הפרט על פני טובת הציבור, בהתאמה לאירופה, חרף הבדלי תרבות מסוימים. הקלות הבלתי נתפסת שבה מתקבלים פשע ואלימות גדלה בעשורים האחרונים לממדים מפלצתיים, וארגוני פשיעה מהווים מודל לחיקוי בהיעדר הרתעה ממשית. אין ספק שמערכת המשפט יכלה לפעול ביתר נחרצות להתאמת החוקה, ולממש את סמכותה למשילות אפקטיבית.

לסיכום, העיסוק בסוגיית פשעי הנוער נועד להאיר מחדל ערכי רחב של כל מערכות השלטון והחברה. המצב זועק לשינוי חירום; הסכנה הפנימית הזו אינה פחותה מהאיום הנשקף מהאויב מבחוץ, והיא חייבת לעמוד בראש בסדר היום הלאומי לאלתר.