בכל בוקר החברה הערבית בישראל מתעוררת למציאות שבה חיי אדם הפכו למטבע עובר לסוחר. סטטיסטיקת הרציחות כבר מזמן אינה רק כותרת בעיתון, היא דופקת על דלתות הבתים, משתקת מרכזי ערים ומטילה אימה על דור שלם. הנרטיב המקובל, זה שנשמע מעל לכל במה ובכל הפגנה, הוא ברור – האשם הוא הממסד. המשטרה שותקת, הממשלה מתעלמת והביטחון האישי מופקר. אולם כדי לפתור את המשבר, הגיע הזמן להפנות את המבט פנימה ולשאול שאלות קשות על הדיסוננס הקוגניטיבי שבו שבויה המנהיגות הערבית.
לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד, נבחרי הציבור והנהגת המגזר זועקים מעל לכל במה "איפה המשטרה?". הם תובעים נוכחות, דורשים איסוף נשק ויד ברזל מול משפחות הפשע. אך מן הצד השני, ברגע שהמשטרה עוברת מדיבורים למעשים – התמונה משתנה.
הדוגמה הכואבת של הפשיטות בתראבין היא מקרה בוחן לטרגדיה הזו. כאשר המשטרה מבצעת פעילות אופרטיבית נחושה למיגור הפשיעה, אנו רואים מחזה אבסורדי של ראשי רשויות ואנשי ציבור, אותם אנשים שהתחננו לאכיפה, רצים לבג"ץ כדי לעצור את הפעילות המשטרתית. הפנייה לערכאות משפטיות נגד המשטרה בזמן שהיא נלחמת בפשע המאורגן אינה רק פגיעה באכיפה; היא מסר הרסני לציבור שומר החוק במגזר. זהו איתות לכך שהמשטרה היא עדיין "האויב", גם כשהיא באה להציל חיים.
הקונספציה הישנה גורסת כי תפקיד המנהיג הוא להיות ה"קטגור" של הממסד. אנו רואים זאת מדי ערב באולפנים כאשר חברי כנסת ואנשי ציבור מתעמתים בבוטות עם דובר המשטרה או נציגי הממשלה. הביקורת היא לגיטימית ואף הכרחית בדמוקרטיה, אך כאשר היא הופכת לחזות הכול, היא מייצרת ואקום מנהיגותי.
במקום לקרוא לשיתוף פעולה אמיץ עם גורמי האכיפה, לעודד צעירים להצטרף לשירות אזרחי או משטרתי בתוך הקהילה ולהעניק גיבוי ציבורי למבצעים כגון "שולחן נקי", חלק מהמנהיגים בוחרים בנתיב הקל של השתלחות. זוהי מנהיגות של "אנטי", לא של בנייה. כשהציבור רואה את נבחריו מזלזלים בנציגי החוק, מדוע מצופה מהנוער ברחוב לכבד את השוטר בסיור?
לכן נדרש כאן שינוי קונספציה – מאחריות מדינתית לאחריות משותפת. שינוי הקונספציה מחייב להודות באמת המרה, המשטרה אינה יכולה לנצח את הפשיעה לבדה ולפעול בתוך חברה שחלק ממנהיגיה רואים בשיתוף פעולה איתה סוג של "בגידה" או "התייוונות". הריבונות אינה תפריט כבקשתך שבו בוחרים רק את הזכויות ודוחים את החובות ואת הכפיפות לחוק.
כדי לעצור את הרצח הבא דרושה מנהיגות אמיצה שתעמוד לפני הקהילה ותאמר: "המשטרה היא השותפה שלנו, גם כשזה לא נוח, גם כשזה כואב, וגם כשזה דורש מאיתנו לוותר על נרטיבים של התקרבנות". המאבק בפשיעה מתחיל בגיבוי מלא לפשיטות בתראבין, ברהט ובכל מקום אחר, וממשיך בשיח של שותפות ולא של התנגחות בטלוויזיה. בלי שינוי תפיסתי פנימי בהנהגה, כל תקציב ממשלתי נוסף יהיה רק פלסטר על פצע מדמם שמסרב להגליד.
12 תגובות
מי שיגיד ש וא תומך במשטרה או יעביר מידע למשטרה ימצא את עצמו הרוג
לצערי אתה צודק, תופעה זו חייבים להילחם בהם.
יש אמת בדבריך אבל חשוב יותר זאת האחריות שלנו כשלטון
סטיב-כול מילה בסלע
תודה
יישר כוח
בארה"ב המשטרה בנוייה כשכבות עצמאיות. יש משטרה פדרלית, משטרת מדינה, משטרה עירונית ואפילו משטרות של הקמפוסים באוניברסיטאות. אם יהיה דבר כזה בארץ כאשר בכול ישוב ערבי יש משטרה עירונית עצמאית שבה השוטרים הם בני המקום אי אפשר יהיה להאשים את המדינה בהזנחת הבטחון המקומי.
לגיורא קימל היקר
אתה צודק 100%. עד שלא תהיה, כמו בארה"ב ולא רק שם, משטרה מקומיות בסקטור הערבי לא תפסק שם מכת הרציחות. מדוע ששוטר יהודי ישים את נפשו בכפו וילך לחפש רוצחים בעיר ערבית?
הקמת משטרה על בסיס מגזרי בלבד היא חרב פיפיות. מצד אחד, זה עשוי להגביר את איסוף המודיעין והאמון. מצד שני, ללא גב חזק של המדינה וסנכרון ארצי, שוטרים מקומיים יהיו חשופים הרבה יותר ללחצים של חמולות וארגוני פשיעה. הבעיה ברחוב הערבי אינה רק "מי הוא השוטר", אלא היכולת של המערכת המשפטית והאכיפתית כולה לתת מענה למלחמות הפשע המאורגן – משימה שגדולה על כל "משטרה עירונית" עצמאית.
לסטיב
מי אמר להקים משטרה על בסיס מגזרי בלבד? מי אמר שהמדינה לא תתן למשטרה כזו גב חזק?
כמובן שהמערכת המשפטית חייבת להשתנות ולשנות מדיניות ענישה. וגם המשטרה המגדרית יכולה לפתח זרועות ברמה ארצית בשיתוף עם המשרד לביטחון פנים.
אבל צריך להיות ברור משטרה יהודית לא תעשה סדר בחברה הערבית. למעשה זו חברה המתנהלת על פי קודים שונים ורק שוטרים מתוכה יוכלו, אם בכלל, לעשות שם סדר.
ההשוואה למודל האמריקאי מרתקת, אך חשוב לזכור שבארה"ב יש הפרדה ברורה בין אכיפה פלילית-אזרחית לבין ביטחון לאומי.
בישראל, המשטרה היא גוף דו-תכליתי שעוסק גם בטרור ובביטחון פנים. הקמת משטרות עצמאיות על בסיס מקומי בלבד עלולה ליצור 'איי אכיפה' ללא סנכרון מודיעיני ומבצעי מול איומים חוצי-גבולות. כדי שזה יעבוד, נדרשת רגולציה קשיחה ופיקוח הדוק של המדינה – מה שעלול להחזיר אותנו שוב לטענות על מעורבות יתר או הזנחה
ההשוואה למודל האמריקאי מרתקת, אך חשוב לזכור שבארה"ב יש הפרדה ברורה בין אכיפה פלילית-אזרחית לבין ביטחון לאומי.
בישראל, המשטרה היא גוף דו-תכליתי שעוסק גם בטרור ובביטחון פנים. הקמת משטרות עצמאיות על בסיס מקומי בלבד עלולה ליצור 'איי אכיפה' ללא סנכרון מודיעיני ומבצעי מול איומים חוצי-גבולות. כדי שזה יעבוד, נדרשת רגולציה קשיחה ופיקוח הדוק של המדינה – מה שעלול להחזיר אותנו שוב לטענות על מעורבות יתר או הזנחה
אפילו אתמול והיום, תחת מלחמה, הרציחות בסקטור הערבי נמשכות