חוק הגיוס הוא רק דוגמה אחת — סמל כמעט — לתופעה עמוקה ומדאיגה הרבה יותר: מגזר שלם בישראל המתנהל כאילו החוק הוא המלצה, לא חובה. סירוב להתגייס; הפרת כללי בטיחות באירועי ענק, כמו במירון; התעלמות מהוראות רשויות האכיפה ואף הוצאת ילדים מבתי הספר להפגנות – כל אלה אינם אירועים נפרדים. הם חלק מתמונה רחבה של חברה שחיה בתוך מדינה על פי התפיסה שהחוק הוא דבר חיצוני, לא מחייב, ואפשר לעקוף אותו בשם ערכים קהילתיים וללא בחירה אישית.
האסון במירון למשל, שבו נהרגו 45 בני אדם, לא התרחש במקרה. דו"חות חקירה קבעו כי האסון היה תוצאה של שנים של התעלמות מהוראות בטיחות, לחצים פוליטיים והיעדר אחריות ממסדית. גם לאחר מכן, בשנים שלאחר האסון, אף שהיו הנחיות שנועדו למנוע הישנות מקרים כאלה, שוב נצפו הפרות, והן גרמו לכמעט אסונות. לא מדובר בשגיאה – מדובר בתרבות. תרבות שבה החוק אינו נתפס כחלק ממערך חיים משותף.
ההפגנות החרדיות האחרונות נגד חוק הגיוס הן רק נקודת שיא גלויה של דפוס מוכר. מדובר בעלייה על מנופים המסכנת הן את המטפסים והן את סביבתם, הפעלת אלימות כלפי צוותי תקשורת, התעמתות עם שוטרים וסגירת תחנות רכבת בשל חשש לאלימות ולוונדליזם. לעיתים אני חושבת לעצמי, כמה היו החברה הישראלית בכלל והחברה החרדית בפרט מרוויחות אם כל האנרגיה האצורה הזו, שמתעצמת לאור מגבלות המגזר, הייתה מתועלת למטרות חיוביות, ולא להרס, קיטוב ופגיעה בפרטים בחברה החרדית שנמנע מהם לממש את הפוטנציאל שלהם.
לבעייתיות שבמעשה עצמו נוסף המסר החינוכי המעודד אלימות והפרת חוק. כאשר ילדים נלקחים מבתי הספר כדי להשתתף בהפגנות פוליטיות המוחות נגד החוק, נלמד שיעור חינוכי הרסני בבתי ספר הממומנים על ידי המדינה בסכומי עתק. בשיעור זה לומדים כי מותר לבחור מתי לציית לחוק ומתי לא, ומותר להפר חוק אם הוא לא מתאים למנהיגי המגזר שלך. באמצעות שיעור זה נבנה דור של אזרחים המורגל לראות במדינה גוף זר, ולא מסגרת משותפת שנועדה להגן על כולנו, שבה לכל אחת ואחד יש זכויות וחובות.
קשה שלא להשוות את התמונות האלימות מהפגנת החרדים נגד הגיוס למחאות האזרחיות הגדולות של השנים האחרונות – ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, שגם בהן מאות אלפים יצאו לרחובות, אך תחנות רכבת לא נסגרו והמפגינים לא הסיגו גבול ולא טיפסו על מנופים. בהפגנות אלה, הנמשכות עד היום, נשמרים כללי המשחק הדמוקרטיים, תוך מחויבות אמיתית לערכים דמוקרטיים, גם תוך מחאה עיקשת. ההבדל איננו רק בסגנון המחאה, אלא בתפיסה האחראית הרואה בדמוקרטיה ובמדינה הדמוקרטית מסגרת שיש לשמור עליה, בניגוד לתפיסה הרואה בה גוף זר שיש להתנגד לו.
הפער הזה חושף את עומק המשבר הערכי בחברה הישראלית. לא מדובר רק בוויכוח על מדיניות או על דת. מדובר בשאלה יסודית הרבה יותר: האם ניתן לחיות כאן יחד תחת אותם כללים? צריך לזכור, ברגע שקבוצה אחת מרשה לעצמה להתעלם מהחוק בשם אמונתה או זהותה, נפתחת הדלת גם לאחרות לעשות כן.
על מנת להמשיך לחיות כאן יחד, הבחירה בין חינוך לאחריות לבין חינוך לאדישות כלפי החוק ברורה והיא תקבע כיצד תיראה החברה שלנו בעוד עשרים שנה.
הערה: הטור נכתב יחד עם ChatGPT. לאחר שהצגתי את הנושא ואת המסר העיקרי שלו, הוא עיצב את מבנה הטור. הניסוח הסופי הוא שלי.
7 תגובות
אכן דברים כהוויתם. ההתנהלות של המגזר החרדי בעיקר, בתמיכת הממסד הדתי בכללותו- מאפיינת אנרכיה אלימה שחובה למנעה לפני קריסה. מלבד קינה יש לשאול מה ומי הביא למצב הזה. אפשר להתחיל בכך שישראל כמדינה מוכיחה שהיא "מבינה רק כוח" הן במדיניות הפנים והחוץ. כול ויתורי ישראל בזירה הבנילאומית במיוחד במזרח התיכון נעשו כתגובה להפעלת כוח נגדהבמלחמות ובעיקר בעקבות טרור. בבית פנימה הפשיעה, האלימות, השחיטות הציבורית הולכים ומתגברים בכול תחומי החיים. בהיעדר אכיפה ומשפט הולמים, אזלת יד תחת הסיסמה "שקט יענה בשקט" המביא עלינו בסופו של דבר את טבח אוקטובר.
נתייחס לרגע לתופעה ביזרית כמו הילדים רוכבי האופנים והקורקינטים שהשתלטו ברשות ושלא ברשות על דרכי התחבורה בערים. הם לומדים מגיל אפס כמעט שאין דבר כזה "חוקי תנועה", ועבירות תנועה אין בעקבותיהם ענישה מרתעת. תמותת הילדים והפגיעות בציבור הולכי הרגל אינן מזיזות לאיש. איזו התנהלות/התנהגות אזרחית צפוי שילדים אלה יאמצו כמבוגרים בנהיגה בכבישי הארץ? בדיוק כמו קורקינט- בעודנו מופתעים מהעליה של ריבוי הנהרגים בתאונות דרכים- הכול תוצאה של הפקרות פופוליסטית ממשלתית ומדיניות "ההכלה" הקטלנית בכול תחומי החיים. וההתנהלות של המגזר החרדי מתאפשר כי יש קואליציה סחיטה המספקת להם היתר תמורת הנפת אצבע מוסכמת, כשוחד בחירות גלוי מהמקפצה לכול דבר ועניין. על כך יש להילחם כי בנפשנו הדבר.
תודה רבה, גדעון, על הדברים שכתבת.
הדוגמא של רוכבי האופנים והקורקינטים מצויינת.
אוסיף אותה לדיונים בנושא, כמובן עם קרדיט מלא לך.
לאורית חזן
חוק הגיוס הנו חריג לחלוטין לעומת חוקים אחרים. החוק נולד מתוך שחיתות פוליטית שאין לה דוגמה מקבילה אחרת בחברה האנושית בכלל. מגזר ציבורי שלם, דהיינו החברה החרדית בחלקה הדומיננטי, אינה מכירה במדינת ישראל ורואה בה חילול השם. ראו נא את דברי השר לשעבר "כפתור הזהב" (גולדקנופף) שהצהיר באחד מהדיונים בעניין הגיוס שאין לחרדים חלק בישות הציונית ולכן הגיוס לצבא אינו עניינם. הוא הוסיף ואמר – מי שמאמין בציונות שילך להתגייס. אנחנו לא. אבל ביחד עם עמדה זו הנובעת מבית מדרשם של "גדולי הדור", גדולים אלה שולחים את נציגיהם לכנסת של מדינת הכופרים על מנת לתמוך בממשלה ומתוך כך לבזוז את הקופה הציבורית. הם לא מכירים במדינה אבל יחד עם זאת חומסים את פרי עמל אזרחיה. יש כאן שחיתות ציבורית בממד הנפסד ביותר. אם משהו לא מוצא חן בעיניהם הם יבטלו לימוד תורה ויוציאו עשרות אלפי אברכים בתלבושת אחידה להפגנות ברחובות. אולי פעם היה אפשר להתגבר על ההפגנות הללו. אבל מאז השינוי שעשה מנחם בגין "הצבאות" של לומדי התורה התרבו כך שאין מי שיוכל לבלום אותם ולמעשה הכתובת כבר נרשמה על הקיר.
אבל לא לטעות. לא רק המנהיגים בשלטון והחרדים חוטאים מול החוק. אין סוף אזרחים שלא משלמים מס, הרבה מנהלים ועובדים שלוקחים שוחד, הרבה מבריחים ובכלל זה סמים ונשק, והמונים שכופים דמי חסות, ועברייני תנועה, ורוצחים, וכל היתר
נורא ואיום. אף חרדי לא יתגייס אם הוא לא רוצה בכך. והחוק לא יאפשר לכפות זאת. ושום סנקציה לא תינקט.
המשבר הערכי הוא אכן הבעיה המרכזית. פעילות נמרצת של הממשלה יכולה אולי לתקן. כל יום שעובר מגדיל את ההתקרבות לנקודת האל חזור.
חשוב מאוד לחנך את הצעירים לדמוקרטיה. אזרחים עם תובנות וערכים זה אוצר וחוסן. אבל לשים דגש על קבלת האחר ועל הידברות ראויה