מצב הרוח הלאומי – המשאב המתדלדל של ישראל

עובדים מקצרים שיחות במהלך הפסקת קפה. שיחות המשפחה נגמרות בשתיקה כבדה או בפיצוץ. באוטובוס אנשים בוהים במסכים, מגלגלים עוד ידיעה על חטופים חיים או מתים שלא חזרו, על חיילים שנהרגו, על עוד נאום ריק. אין חיוך, אין ניצוץ. מה שיש זו שגרה של עייפות, חרדה וחוסר אמון. זהו מצב הרוח הישראלי, והוא הולך וקורס.

מצב רוח לאומי איננו עניין קוסמטי. זהו מצב חברתי כולל שבו רוב האנשים חווים שילוב של ייאוש, אובדן מוטיבציה, תחושת נתק מהמנהיגות וחוסר אמון ביכולת לשנות. הוא מחליש את הלכידות החברתית, פוגע בכושר השיפוט הקולקטיבי, ומעודד אדישות פוליטית. כשהוא נשחק – המדינה כולה נשחקת. לעיתים אנשים מפסיקים להאמין ביכולתם להשפיע, מפסיקים לרצות לקחת חלק, ומתחילים לחיות על אוטומט. במקום אזרחים פעילים, יש לנו קהל מותש. במקום קהילה – ציבור מתפורר. במדינה קטנה ומאוימת, מצב רוח כזה הוא לא שוליים, הוא קו שבר אסטרטגי.

שני תהליכים מרכזיים עומדים מאחורי מצב הרוח הירוד. הראשון הוא המהפכה המשטרית, מהלך שמוצג כ"רפורמה" אך בעיני רוב הציבור נתפס כפגיעה ישירה בעקרונות הדמוקרטיים. ההפגנות, המחלוקות והתחושה שהכללים משתנים ללא הסכמת הרוב, כל אלה פגעו בתחושת היציבות, והפכו את המרחב הציבורי לשדה קרב רגשי. מצב הרוח נפגע לא רק בגלל התוכן של המהלך, אלא גם בשל תחושת ההתעלמות מהקולות המתנגדים.

התהליך השני הוא המלחמה בעזה. כוחות צה"ל עדיין שם וחמאס מתחזק שוב. המלחמה החלה כְּרֶגַע של אחדות כמעט מוחלטת, אך חודשים ארוכים ללא הכרעה או אופק מדיני שחקו אותה. משפחות חטופים שחיות בכאב בלתי נסבל, חיילים במעגלי גיוס חוזרים, ועורף מותש כלכלית ונפשית, כל אלה יצרו וממשיכים ליצור תודעה יומיומית של חירום חסר תוחלת. מצב הרוח הלאומי, שכבר היה פגיע, הולך ומידרדר.

ובתוך הריק הזה נמשכות השתלחויות נאצה של ראש הממשלה, השרים ומקדמי הקו הרשמי בתקשורת שמנסים לייצר תקווה מזויפת או אויבים חדשים מדי שבוע. הם ממחזרים סיסמאות במקום לקחת אחריות, ומכסים את המציאות בשכבת רעש סמיכה של האשמות, פחדים ואשליות. במקום לאחות את הקרע, הם מעמיקים אותו. אנשים שומעים את אותם קולות שוב ושוב, מאבדים אמון בשפה הציבורית, ומתחילים להתכנס לתוך עצמם במעין שתיקה אזרחית של ניכור והסתגרות.

אבל יש גם כוחות אחרים. הם צומחים מלמטה, מהקהילות, מהמורים, מהרופאים, מהמילואימניקים שחוזרים ופועלים מתוך אחריות אזרחית ולא מתוך אמונה במנהיגות; אלה שמחזיקים את הרוח הישראלית בחיים דווקא כשנדמה שהיא כבתה. הם מזכירים לנו שתקווה איננה מוצר ממשלתי אלא מעשה יומיומי של שיקום הדדי ושל סירוב לוותר. מהם אולי תצמח הרוח החדשה שתשיב למדינה את ליבה.

מצב הרוח הלאומי הוא משאב אסטרטגי. הוא הכוח שמכריע אם נוכל לעמוד במלחמות, אם נוכל להמציא פתרונות, ואם נוכל להחזיק מעמד מול איומים. ממשלה שמזלזלת בו, מזלזלת בעצם קיומה של המדינה.

החברה הישראלית חזקה, אבל לא בלתי שבירה. אפשר לשקם אותה, אבל לא תחת הנהגה שמתעקשת להמשיך לבעוט באנשים כשהם כבר על הברכיים. אם נרצה לשרוד כעם וכמדינה, נצטרך להשיב לעצמנו לא רק את ביטחוננו הפיזי בין גבולות ארצנו, אלא גם את אחדותנו וחוסננו הנפשי. כשהם כבר על הברכיים. אם נרצה לשרוד כעם וכמדינה, נצטרך להשיב לעצמנו לא רק את ביטחוננו הפיזי בין גבולות ארצנו, אלא גם את אחדותנו וחוסננו הנפשי.