לאן נעלמו 2 מיליארד ש"ח?

"לאן נעלמו 3000 לירות?" שאל גשש אחד את חברו באותו מערכון אלמותי. כאילו לא עברו שלושים שנה בערך מאז שהגששים סיכמו במשפט אחד את נפלאות הכלכלה הישראלית.

לפני כשבועיים התבשרנו שבשנת 2014 נעלמו לא 3000 לירות אלא 2140 מיליון שקל. איך הם נעלמו? בגלל כישלונו של משרד האוצר לעמוד ביעד הגירעון שקבע לשנת 2014: במקום 3% גרעון הסתיימה השנה שחלפה לה רק ב-2.8%. וכמה שווים 0.2%? בדיוק. 2140 מליון שקלים.

קצת מבלבל, לא? והרי גירעון זה רע, לא? אז אם סיימנו את השנה בגירעון קטן יותר מאשר זה שנקבע זה טוב, לא? אז זהו. שלא. כי בניגוד למה שהפקידים שם למעלה ושלוחיהם בתקשורת הישראלית היו רוצים שנחשוב, הכלכלה הלאומית איננה פועלת כמו כלכלת הבית. ליתר דיוק, היא עובדת באופן מהופך.

בכל שנה מחליטה המדינה, באמצעות המוסדות הנבחרים שלה, כמה כסף היא תשקיע בעתיד טוב יותר לאזרחים. הכסף הזה לא יושב בשום מרתף סודי. אף אחד לא מחזיק אותו בכיס. כל כולו החלטה של המדינה על גודל הגירעון ועל צעדים דומים אחרים שמטרתם, לפחות במישור ההצהרתי, היא 'להקטין פערים' (כי כווווולם בעד נגד-העוני), 'לחזק את הפריפריה', 'לבער את השחיתות', 'להצעיד את המשק אל המאה ה-21' ושאר קלישאות שבהחלט יכולות היו להיות כותרות ראויות אילו הייתה צמודה אליהן תכנית עבודה מסודרת ומושכלת.

במלים אחרות, הצלחת האוצר לחסוך 0.2% מהגירעון משמעותה יותר משני מיליארד שקל שלא הושקעו בשיפור מצבם של אזרחי המדינה. אפשר רק לדמיין מה אפשר לעשות בשני מיליארד שקל. להגדיל את התקנים במכס וברשות שדות התעופה. להגדיל את מספר הפקחים האמונים על אכיפת חוקי העבודה המתקדמים שחוקקה הכנסת לאורך שנותיה. לפתור את בעיית דואר ישראל. וכן הלאה.

ואולי הצעד המשמעותי ביותר היה להגדיל את מספר שעות ההוראה בקורסי חובה של 'כלכלה פוליטית' בכל מוסד להשכלה גבוהה, על מנת שדור האזרחים הבא יבין שהביטוי 'אין כסף' הוא לכל היותר שקר לבן, וכי כאמור, הכלכלה הלאומית מתנהלת באופן הפוך מכלכלת הבית הפרטית. לא פחות חשוב להשקיע כספים בחינוך פוליטי שבבסיסו הרעיון שדמוקרטיה איננה עוסקת רק בשאלות חשובות כמו שלמות ירושלים או עם איזו הנהגה פלסטינית לא יצליח ראש הממשלה הבא להגיע להסכמות, אלא קודם כל 'פטנט' המניח שהואיל וכולנו עמלים על השגת העושר הלאומי ועל יצירתו, הרי שנציגינו הנבחרים הם אלו שאמורים לקבוע מה ייעשה בו.

לכאורה זה ברור מאליו, שכן כל אחד יודע שבדמוקרטיה המדינה היא המחליטה, באמצעות המוסדות הנבחרים שלה, כמה כסף תשקיע בעתיד טוב יותר לאזרחים. אז זהו. שהמוסדות ברובם אכן נבחרים באופן דמוקרטי. יהיו שיאמרו שבישראל יש קצת יותר מדי דמוקרטיה. הנה, מאז 2003 כבר חמש פעמים נקראו אזרחי ישראל להחליט על הרכב בית הנבחרים שלהם. אבל מי שקובע בפועל לאן הולך רוב הכסף – ואם אפשר שלא ילך לשום מקום – הם אותם חיילים אלמונים שאינם חייבים דבר לאיש המנהלים ללא שום סייג דמוקרטי את כל המערכות החברתיות במדינה: השכלה גבוהה, ספורט, טיולים, בריאות, סביבה, חינוך, שלטון מקומי, מעונות חוסים, מדיניות בריאות, שוק העבודה וכן הלאה וכן הלאה.

במלים אחרות, נכון לעכשיו הדמוקרטיה הישראלית עדיין מחפשת את דרכה. ישראלים ללא ספק מעורבים בשאלות מרכזיות כמו מה לעשות עם 'השטחים', אבל בתחומים האקוטיים בהרבה – כיצד נראה היום יום שלהם – הם מודרים למדי. הישראלים יהיו אדונים לגורלם ביום שבו ידעו לענות על שאלתם של הגששים – לאן נעלמו 2140 מיליוני שקלים?