כשצעירים עוזבים

ב-21 בינואר 2025 התקיימה בכנסת ישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים, שדנה בנושא הכאוב של עזיבת צעירים ומשפחות צעירות את ישראל. משבר זה אינו תופעה חדשה, אך משמעותו הולכת ומעמיקה לאור אירועי השנים האחרונות בכלל והמלחמה בפרט.

בטור שכתבתי בעבר על ניהול משבר הקורונה דנתי באופן שבו המדינה ניגשת לניהול משברים. באופן דומה, ניהול אג'ילי עם תכנון פרואקטיבי ולא ריאקטיבי חייב להוות מודל פעולה – לא רק במשבר הקורונה, אלא גם בנוגע למשבר עזיבת הצעירים.

מדוע הצעירים עוזבים?

הגורמים לעזיבה ברורים – קשיי דיור, יוקר המחיה, אי שוויון בנטל, הקיטוב בעם ומדיניות ממשלתית שמתעלמת מאתגרי הדור הצעיר. בהקשר זה ראו למשל את המדד למדיניות משפחה של קרן ברל כצנלסון, המשקף כמה קשה להיות הורים בישראל יחסית למדינות ה-OECD. במקום לקדם פתרונות ארוכי-טווח אנו עדים שוב ושוב למדיניות תגובתית, המנסה לכבות שריפות במקום לתכנן קדימה. כמו בקורונה, ניהול ריאקטיבי לא יכול להיות הדרך להתמודד עם סוגיה זו, שהיא קריטית לעתיד המדינה.

חזון ואחריות של מנהיגות

בכל תחנת הכרעה בחיים – לימודים, עבודה ומשפחה – מדינות מתחרות על הצעירים. יש לעצב מדיניות שתמשוך צעירים להישאר, לשגשג ולתרום, במקום לדחוק אותם החוצה. למשל כבר בשלב יציאתם של רופאים ורופאות צעירים מהארץ לצורך התמחות, יש להבטיח להם משרה מוגדרת שתמתין להם עם שובם. יש להעניק להם ביטחון ותחושת מחויבות במקום להסתפק בהבטחות כלליות בנוסח "נדבר כמה חודשים לפני החזרה לארץ" – אז, סביר להניח, כבר יהיו מונחות בפניהם מספר הצעות להישאר בחו"ל.

בעשור השמיני לקיומה על מדינת ישראל לעבור מגישה של ניהול סטארטאפ – המתמקד ביצירתיות, פתרונות מהירים והתגברות על מכשולים אד-הוק – לניהול של חברה מבוססת, עם יעדים ברורים, תשתיות יציבות ותכנון לטווח ארוך.

ירושלים כמיקרוקוסמוס

ניתן להסתכל על ירושלים כעל מעבדה חברתית-כלכלית. העיר, שדורגה בעבר באשכול 5 של המדד החברתי-כלכלי, צנחה לאשכול 2–3. בין השאר הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שעיריית ירושלים אינה מסוגלת לתפקד כלכלית ללא תמיכה ממדינת ישראל. ברמה הארצית המגמות הדמוגרפיות והחברתיות מצביעות על כך שבעוד 30 שנה המצב רק יחמיר ונראה תמונה דומה במדינת ישראל כולה. השאלה המיידית הנשאלת היא: מי יחזיק את ישראל במצב כזה? היעדר תכנון פרואקטיבי ושיח כן על הפערים המעמיקים ועלות האי-שוויון בנטל, מעבר לדיון הערכי בנושא, מעמיד בספק את יכולתה של המדינה להחזיק את הדור הבא.

פתרונות זמינים שאינם מיושמים

מתוך עשרות משרדי הממשלה הקיימים כיום אין משרד לענייני צעירים ואין מדיניות מתכללת המתמודדת עם עזיבת צעירים את המדינה, כדי שיהיה אפשר לקדם חוקים העוסקים בנושא. הנה חוק אחד שכדאי לבחון את קידומו: החקיקה בנוגע לתושבים חוזרים הקיימת כיום אינה מותאמת למציאות. הטבות משמעותיות ניתנות רק לאחר שהייה של חמש שנים בחו"ל, אך פרק זמן זה ארוך מדי, שכן רבים כבר הספיקו לבסס את חייהם שם. כדי לעודד את חזרתם לישראל יש לקצר את משך הזמן לשנתיים או שלוש – תקופה המתאימה לאורך ההתמחות של רופאים או לפוסט-דוקטורט של סגל אקדמי – ובכך להעניק להם תמריצים לחזור לארץ בזמן הנכון.

לאן הולכים מכאן?

עזיבת צעירים היא תמרור אזהרה. מדינה שלא מצליחה לשמור על הדור הבא שלה – ההון האנושי שלה – מסכנת את עתידה. מדיניות פרואקטיבית, המשלבת תכנון קדימה, יעדים ברורים ושוויון בנטל, יכולה להפוך את המגמה. בעולם שבו צעירים מחפשים משמעות והזדמנויות חדשות, ניהול פרואקטיבי ששם את עתיד הצעירים במרכז מתוך הבנת חשיבותם לשגשוגה של המדינה, הוא המפתח ליצירת קשרים מחודשים בין הצעירים למדינה, שימורם ויצירת עתיד משותף ומעורב יותר.

לסיום, יש לציין עובדה מטרידה במיוחד: למעט יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים, ח"כ נעמה לזימי, לא נכחו בדיון אף אחד ואף אחת מחברי הכנסת. היעדרותם מישיבה העוסקת בעתיד החברה הישראלית היא ביטוי נוסף לשיח פוליטי המנותק מהנושאים הכואבים לעם ואינו מצליח לראות ולתכנן מעבר לטווח הקצר.

הערה: דבריי בישיבה שבה נכחתי התמקדו בצורך בניהול פרואקטיבי לניהול המשבר ופתרונו. בסיום הישיבה העברתי ל-ChatGPT את סיכום הדברים, ויחד יצרנו את הפוסט הנוכחי, המתמקד בנושא הניהול הפרואקטיבי בהקשר לניהול המשבר של עזיבת צעירים, כפי שהעליתי בדיון.