אש התמיד הישראלית

החלוקה המקובלת לקבוצות חברתיות לפי הרצפים הידועים – דתיים-חילוניים, שמאלנים-ימניים, עשירים-עניים ועוד – איננה יכולה להמציא הסבר מקיף למשבר החברתי הפוקד את מדינת ישראל, בחודשים האחרונים ובכלל. נכון הדבר שסביב רצפים אלה קיים מתח מובנה ולעיתים מתפרצות מחלוקות נקודתיות. מחלוקות אלה מושפעות באופן טבעי זו מזו אך אינן בהכרח תלויות זו בזו. כך למשל מחאת הפנתרים השחורים (1971), שהמניע העיקרי שלה היה הפער שבין עשירים לעניים, או בין מזרחים לאשכנזים, לא הייתה כרוכה במתח שבין דתיים לחילוניים. אדרבא, כמה ממנהיגי הפנתרים מצאו את מקומם במפלגות הקומוניזם האנטי-דתי. משבר מלחמת יום הכיפורים (1973) יצר מחאה שהייתה מעבר למתחים המקובלים. לעומת זאת, משבר רצח רבין (1994) כינס לתוכו את רוב המתחים המקובלים. המניע העיקרי היה שמאלנים-ימניים אך הוא היה כרוך גם במתח דתיים-חילוניים ובמתח מזרחיים-אשכנזים. משבר מחאת הקוטג' (2011) הצליח באופן מפתיע לאחד את כל המחנות. סוגיית יוקר המחיה היא כנראה מן הנושאים המעטים שעליהם יש הסכמה חברתית רחבה בישראל.

בצד כל אלה אני מבקש להציע מקור מתח נוסף שהחברה הישראלית נוטה שלא לדון בו בבמות הציבוריות. המדובר במקור מתח משמעותי הראוי לדיון מעמיק ולטיפול דחוף וזהו המתח שבין חסידי הקולקטיביות לבין נאמני האינדיבידואליות. הקולקטיביסטים הם בדרך כלל אלה המחזיקים בערכים דתיים, חברתיים, כלכליים וציוניים, החשובים כשלעצמם. לשיטתם, על כל החברה הישראלית לציית לערכים אלה ואך ורק לפי פרשנות מסוימת אחת. ניקח למשל את הערך הדתי נישואין וגירושין על פי ההלכה ובפיקוח בתי הדין הרבניים. זהו ערך דתי קולקטיבי, שעם ישראל ברובו כיבד אותו באופן וולונטרי במשך אלפי שנות קיומו בתפוצות. ואולם משעה שקיבל הערך הזה תוקף חוקי במדינת ישראל (חוק שיפוט בתי דין רבניים התשי"ג 1953) והפך לכפייתי, הוא גרר התנגדויות רבות והצית את אש המחלוקת בישראל, וזו בוערת בהתמדה מאז קום המדינה. כיום לא ניתן לעצור את גל החתונות האלטרנטיביות שהתעורר עקב הכפייה הזאת. בני זוג רבים נכונים לשלם כל מחיר ובלבד שלא לציית לחוק חילוני אזרחי המקדם מטרות דתיות הלכתיות. דוגמה ממקום אחר יכולה להיות השיטה הכלכלית סוציאליסטית של הקיבוצים. אף היא שיטה שבאה לקדם את הקולקטיב של חברי הקיבוץ. שיטה זו הצליחה במידה גורפת ומרשימה להבטיח את עתידה הכלכלי המשופר של קבוצת החברים המצומצמת. עם זאת, ערך השוויוניות הכלכלית, החשוב כשלעצמו, נעשה מעיק, ולא עברו שנים רבות עד שחברי קיבוץ רבים מספור המירו את דת הסוציאליזם בעבודת הקפיטליזם. כיום רוב הקיבוצים הם מפעלים לעשיית הון ולמטרות רווח בלבד. לא כן הדברים בממסד הדתי בישראל. הסיכוי שגל החתונות האלטרנטיביות ישנה את הרבנות שואף לאפס. התוצאה העגומה היא שקיימים במדינת ישראל שני עמים יהודיים, או אפילו יותר, שאינם יכולים להתחתן אלה באלה לעולם. מצד אחד מתחתני הרבנות וצאצאיהם, ומצד שני סרבני הרבנות וצאצאיהם, יוצרים שני עמים שביום מן הימים עלולים להילחם זה בזה; כפי שיהודים היטיבו להילחם זה בזה בדורות קודמים והמיטו על עצמם את אסונם ביעילות ראויה לציון. השיטה הקולקטיביסטית חולשת על רוב תחומי החיים בישראל: התיישבות ביהודה ושומרון, שמירת השבת הציבורית, כשרות המזון, הכותל, גיור ועוד. כל מה שהחזיק את העם היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שנוי כעת במחלוקת קשה להחריד.

אל מול הקולקטיביסטים נמצא את האינדיבידואליסטים, המקדשים את חופש הפרט ומבחינתם הוא עומד מעל לכול. אפשר לומר במושגים מכלילים כי האינדיבידואליסטים נמנים עם חוגי המרכז והשמאל הישראלי. הם בדרך כלל מגיבים למהלכים קולקטיביסטיים רק בשעות משבר. הם אמנם מקדשים את חיי הנוחות והרווחה הכלכלית אך הם גם נכונים להשקיע הון לטובת הכלל ולהעמיד עצמם בסכנת חיים מוחשית למען המדינה, המייצגת את הקולקטיב. כיצד ניתן להסביר את הסתירה? בארבעים השנה האחרונות שלטה בדרך זו או אחרת קבוצת מיעוט שמרנית דתית במדינת ישראל. קבוצת האינדיבידואליסטים ידעה תמיד שחלק ניכר מן הכסף שהיא מרוויחה בזיעת אפה ומשלמת כמיסים למדינת ישראל מושקע בתופעות שהן בניגוד לתפיסת עולמה; כמו למשל מפעלים תורניים שתלמידיהם נהנים ממימון המדינה ובאותה עת פטורים באופן אוטומטי מגיוס לצה"ל. ההסכם הבלתי כתוב אמר: קחו כספים, קחו פטור, אבל אל נא תגעו בקודש הקודשים של ישראל החופשית, הדמוקרטיה. הפילוסופיה הדמוקרטית היא אלוהי האינדיבידואליסטים. פגיעה בה תיחשב לכפירה ולהעזת פנים. פרץ החקיקה של הקואליציה הנוכחית הביא להתפרצות המחאה. הקואליציה ברובה מייצגת את הקולקטיביסטים ואילו המחאה שכנגדה מייצגת את האינדיבידואליסטים. אין זאת אומרת שלא נמצא אידיבידואליסטים במחנה הקולקטיביסטים ולהפך. החלוקה איננה דיכוטומית, וגם כאן כמו במקרים רבים אחרים יש רצף גישות על ציר אחד.

צריך לומר ביושר, שאלמלי הגישה הקולקטיביסטית לא הייתה קמה מדינת ישראל, ומשקמה, לא הייתה שורדת. דין אחד לכול הוא מיסודות החברה הישראלית, ולכן על כל אזרח לשלם מיסים, לכבד את החוק ולשאת בנטל הציבורי למען הכלל. רוב האזרחים בישראל מקיים זאת בדרך כלל. אך הגישה הקולקטיביסטית חייבת להיות מאוזנת ומרוסנת, ורק האינדיבידואליסטים הם שיכולים לאזן ולרסן אותה. הקולקטיביזם שהקים והחזיק את המדינה עד כה עלול להוות, בגרסתו המוקצנת, אויב של המדינה. אין גוזרין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה. גוזרי הגזרות ומחוקקי החוקים חייבים להבין שהסמכות שהוענקה להם על ידי הציבור בבחירות איננה בלתי מוגבלת, מרוסנת או מאוזנת. מאידך גיסא, גם את האינדיבידואליזם המוקצן עלינו לרסן, מאחר שאי ציות המוני לחוקי המדינה אף הוא עלול להמיט עליה אסון. מי שמטיף ל"מרי אזרחי" מסכן את שלום המדינה. הוא איננו שונה במאומה ממי שמבקש לכונן תיאוקרטיה ישראלית. שני הצדדים, בגרסתם המוקצנת, מבעירים את אש המחלוקות התמידית המלווה את מדינת ישראל מאז הכרזת העצמאות. טרגדיה יוונית מתרחשת כששני הצדדים צודקים ושניהם הולכים בעיניים פקוחות אל האבדון. אני מייחל ומתפלל שלא תהיה זאת טרגדיה ישראלית.

פִּסְקַת הַהִתְגַּבְּרוּת עִלַּת הַסְּבִירוּת

הַפְגָּנַת הִתְעוֹרְרוּת מְחָאַת הַמְּרִירוּת

הָלְאָה הַזְּהִירוּת קָדִימָה הַשְּׁבִירוּת

תֶּחִי הַשְּׁרִירוּת שֶׁתָּמוּת הַהִדָּבְרוּת

שִׂנְאָה וְתַחֲרוּת בְּשֵׁרוּת הַיְּהִירוּת

אָבְדָה הַבַּגְרוּת לְטוֹבַת הַבַּעֲרוּת

הָאוֹיֵב בַּחֲדִירוּת וְהַמָּגֵן בַּעֲצִירוֹת