אני אזרח סוג ז'!

חמישה חודשים הספיקו לי, וקרוב לוודאי גם לאנשים עובדים, ליברלים ופטריוטים נוספים, להבין – אני אזרח סוג ז' במדינה שבה נולדתי, שבצבאה שירתי, שבכלכלתה השתלבתי ושבה גידלתי את ילדיי.

אני אפילו לא אזרח סוג ב' וגם לא סוג ג'. אני אזרח סוג ז' למרות שלכאורה אני מתפרנס בכבוד, נהנה מהחיים במדינה מודרנית, זוכה להימנות עם האזרחים החיים במדינת רווחה שבה פועלת מערכת בריאות מעולה, ומרגיש די בטוח להסתובב ברחובות הכרך הגדול במדינה.

אז למה בכל זאת אני, ורבים כמוני, חשים לאחרונה ביתר שאת שהם סוג ז'? איך זה ייתכן שאחרי שקיימתי אחר כל הציוויים החברתיים – למדתי מקצוע שישרת את הכלכלה, עבדתי כל חיי, שילמתי מיסים כחוק, ושירתי בצבא ההגנה לישראל – אני אזרח סוג ז'?

יכולתי להצטרף לאלה ששמחים על עצם קיומה של מדינה יהודית, יכולתי לשמוח על שזכיתי אני ובני דורי לגדול במדינה יהודית שלה צבא חזק וממשלה יהודית כל כך. אבל, אינני שמח. אני חש בדיוק ההפך במדינה שלי, והאופק נראה אפל כל כך.

מה בעצם קרה במדינה שאנחנו כל כך אוהבים?

בעוד שאזרחי ישראל סוג א' זוכים למענקים ממשלתיים נדיבים בדמות קרקעות מוזלות למגורים, קצבאות רבות ומשונות, או תשלום עבור חגיגות קבוצתיות, אני ורבים משכניי צריכים לעבוד שלושים שנה כדי לשלם עבור דירתם ונדרשים לשלם עבור שירותי תרבות וספורט כל אימת שנחפוץ בהם.

בעוד שאזרחי ישראל סוג א' זוכים להנחות מופלגות בארנונה, ולאחרונה אף לכך שהארנונה שאני וחבריי משלמים תיטיב איתם במקום עם ילדיי, אני משלם ארנונה מלאה, בלי הנחות ובלי קומבינות, משלם לא מעט ממשכורתי כדי לזכות בשירותים בסיסיים, על חשבון רווחת משפחתי.

בעוד שאזרחי ישראל סוג א' זוכים לרכוש מוצרים ושירותים במחירים מופחתים, אני נאלץ לשלם אחוזים ניכרים ממשכורתי בסופר השכונתי או בסופר "המוזל" לכאורה, המשרת את האנשים העובדים, הליברלים, הפטריוטים שנאנקים תחת הנטל.

בעוד שילדיהם של האזרחים סוג א' זוכים ללמוד בכיתות קטנות ומרווחות, בבתי ספר חדשים ויפים, ילדי האנשים העובדים, הליברלים, הפטריוטים לומדים בכיתות עמוסות לעייפה עם מורים עייפים ושחוקים בתוך מערכת חינוך קורסת, ועם ציוד טכנולוגי מתבלה.

בעוד שאזרחי ישראל סוג א' זוכים למלגות לימודים יפות ברגע שהם מחליטים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, ילדי האנשים העובדים, הליברלים, הפטריוטים נאלצים לעבוד כשליחים או כמלצרים על מנת לממן את שכר הלימוד שאף ממשלה לא חשבה לפטור אותם ממנו או חלילה לתת להם מלגת לימודים, כפי שהיא מעניקה לאנשים הצעירים שהם בעיניה אזרחים סוג א'.

בעוד שחלק ניכר מאזרחי ישראל סוג א' אינם נדרשים לשרת בצבא, ואלה שכן, נהנים לעיתים רבות משירות צבאי מקוצר, הרי אני וילדיי וקרוב לוודאי גם נכדיי כשיגיע זמנם להתגייס, נדרשים על פי חוק לשרת בצבא ולתת מחייהם שלוש שנים למדינה הרואה בהם אזרחים סוג ז'.

התחושות שאני מתאר כאן אינן תחושותיי בלבד. הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים שכותבים אנשים עובדים, ליברלים, פטריוטים שחשים שממשלות ישראל זה כבר כמה עשורים, אך ביתר שאת ממשלת הימין מלא-מלא הפכו אותם לאזרחים סוג ז', משוללי זכויות אך עמוסי חובות. מה הפלא כי כבר כעת אנו עדים לירידה משמעותית ביכולות הכלכליות בקרב משפחות המשתייכות למעמד הבינוני ולעלייה באחוז העוני גם במשפחות ששני בני הזוג עובדים? מה הפלא שצעירים רבים מהשבט הליברלי ויתרו על חלום הדירה והם נערכים לחיים ארוכים של שכירות התלויה ברצונם הטוב של המשקיעים, שחלקם אגב הם אזרחים סוג א' שידעו להשקיע את הכסף שקיבלו מהמדינה?

אם המצב הזה יימשך, יותר ויותר אנשים יחושו תחושות דומות לאלו שביטאתי כאן, ולא ירחק היום וצעירים מוכשרים רבים ישקלו לעזוב את הארץ, כי מי רוצה להיות אזרח סוג ז' במדינתו ולממן מפרי עמלו את האזרחים סוג א' החיים במדינה?!

כשזה יקרה, כנראה כבר לא יהיה מי שיממן את חייהם הנוחים של אזרחים סוג א'…