אתוס ישראלי בהתפרקות

על משכבי בלילות תקפו אותי הרהורים קשים בדבר האתוס הישראלי; מה טיבו, האם ובאיזו מידה הוא עדיין קיים בחברה הישראלית. תרתִי אחר הגדרה פשוטה ועממית למונח "אתוס" ומצאתי את הדברים הבאים באתר ויקיפדיה: "אתוס, של קבוצת התייחסות כלשהי, כולל תחתיו את הרעיונות והערכים היסודיים המשותפים, המחברים בין הפרטים הנכללים באותה קבוצה. האתוס הקבוצתי הוא גורם מניע ומדרבן, ראשון במעלה, ביצירת לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופית לקידום מוסר ורעיונות ומנהגים הייחודיים לקבוצה". אין צורך ביותר מכך כדי להבין שכל אחד ממרכיבי האתוס עומד למבחן של להיות או לחדול בתוך החברה הישראלית המשוסעת בימים הנוראים האלה.

ראשית לכול עלינו לפתוח בבירור קצר של המושג "ערכים משותפים", שהוא אבן היסוד של האתוס הישראלי. זה לא מכבר חגגנו את יום עצמאותנו ה-75. השאלה המתבקשת היא, האם החברה הישראלית, רובה או מיעוטה, רואה במסגרת המדינית של ישראל "ערך". הרושם שלי הוא שמספר המתנגדים למדינת ישראל בקרב מחזיקי תעודת זהות ישראלית עולה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי). רק לשם דוגמה, לא מדעית, ביחס לשנים קודמות יש בישראל של היום פחות אזרחים המכבדים את הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון ונרצחי פעולות האיבה. המספר הזה פוחת משנה לשנה מפני שהאוכלוסיות המתנגדות למסגרת המדינית של העם היהודי, מתרבות פי כמה מאלה התומכות בה. עליי להתנצל בפני הקוראים על שאינני נוקב בשמותיהן של קבוצות זהוּת, מאחר שאין לי עניין להוסיף שמן למדורה שבה אנו שורפים את עצמנו ביעילות העולה על זו שבה הקמנו את המדינה.

לא אסקור את כל הערכים המשותפים האפשריים, אך אני מזמין את הקוראים לחפש ערך משותף מרכזי אחד שעליו מסכימים כל פלגי החברה הישראלית או אפילו רובם: דמוקרטיה, יהדות, עצמאות, שוויוניות, תורה, אחוות ישראל, ציונות, פלורליזם, רב-תרבותיות, חופש דת, ארץ ישראל, תיקון עולם, קידוש השם, עמיות יהודית, היחס לגר ולאחר, שלום ועוד. כל אחד מן הערכים האלה הפך בשנים האחרונות מסלע קיום לסלע מחלוקת, לשסע, לקרע ולפשע. אם אני דוגל באחד הערכים, אני מאשים את בעל הדעה האחרת בבגידה. אם אני מתנגד לאחד הערכים, אני מאשים את המחזיק בו בפשיעה. המנעד שבין תומך או מתנגד נדחק, נשחק ונמחק. קל לנו לבני העם הנבחר לחשוב במושגים של שחור-לבן, טובים-רעים וצודקים-פושעים. אנחנו מתקשים מאוד להתמודד עם מצבים חברתיים מורכבים, אנחנו מתקשים לנהל את עצמנו, אנחנו מתקשים לראות את הנולד. נוח לנו להציע לעולם טכנולוגיה מתקדמת, רפואה הולמת וחקלאות משתלמת. ברם, בניהול חברה מאוחדת וקהילה מכבדת הוכחנו את בורותנו והפכנו לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים.

המרכיבים הבאים של האתוס הישראלי – "לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופיות" – נשמעים כיום כחלומות בְּאַסְפַּמְיָה (בספרד, שפעם נחשבה סוף העולם). לא הייתי ממליץ לעצמנו לבדוק סטטיסטית עד כמה קיימת רוח שיתופיות בחברה הישראלית מאחר שאנו עלולים לשקוע בדיכאון עמוק. אפשר להתרשם בעין בלתי מדעית מיהם הגורמים הנושאים בנטל השמירה על עצמאות ישראל, שגשוג הכלכלה הישראלית, פיתוח מדעי היהדות ומדעים בכלל ולבסוף בניין מדינת ישראל בארץ ישראל. מספר האופים של העוגה הישראלית פוחת באופן מסוכן לעומת מספר הנוגסים בה. אין הקומץ יכול להשביע את האריות הסקטוריאליים של החברה הישראלית. "שלי שלך ושלך שלי" הודח מכיסא מלכותו ונבעט אל חוצות העיר, כאילו היה זה המן הרשע, צר ואויב לישראל. את מלכות המוסר, הצדק והיושר ירש הערך החדש "שלי שלי ושלך שלי". המלך מת, יחי המלך החדש.

לא ירחקו הימים ונוכל להיווכח בכך. באישור תקציב המדינה הקרוב יראו עינינו הדומעות כמה מקצה מדינת ישראל לקידום ערך השיתופיות וכמה לפירוקו. רוב חברי הכנסת, לא כולם, מבינים את המשחק הסקטוריאלי ויודעים ידוע היטב כי הצלחתם הפוליטית תלויה בו תלות מוחלטת. אינך יכול להגשים את חלום הממלכתיות שלך מבלי להזדקק לסקטורים נשכניים. משעה שקיבלת את מפתחות המכונית, עליך לדעת שכל אחד מגלגליה מבקש לנסוע לכיוון אחר והעובדה שההגה בידיך אינה מקנה לך יתרון. אוי לקברניט שזוהי מכוניתו. מכונית כזאת איננה יכולה לחדש את רישיונה במכון רישוי הקרוב כי היא נראית כעוד מַשְׁטוּבָּה (مشطوبة) שנגזלה על ידי שכנים חמדנים.

השאלה העומדת למבחן איננה בהכרח פוליטית והיא לא תקום או תיפול על מעמד הסיניוריטי בבית המשפט העליון, שכולנו עסוקים בו עד בחילה. השאלה העומדת למבחן היא שאלה תרבותית, היא שאלה לאומית, היא שאלה קיומית. האם חלקי החברה הישראלית השונים עדיין רואים בציבור הישראלי בני אותה התרבות או עם אחד שהערכים המשותפים שלו רבים על המפרידים. התשובה המאכזבת שלילית. אל תקראו את הדברים האלה לפני האוכל, שמא תאבדו את התיאבון. בארץ ישראל חיים עמים שונים ממוצא יהודי אלה בצד אלה, לא מתוך שלום, לא מתוך השלמה ולא מתוך שלמות. לָא מִנֵּהּ ולָא מִקְּצָתֵהּ.

עלינו להודות לאויבינו המרושעים שבגינם אנו נאלצים לשמור עדיין על מידה מזערית של לכידות חברתית. אלמלא התזכורת היומית שאנו מקבלים ממפגעים ברחובות, מממטירי טילים בגבולות וממתקיני פצצות גרעין במחילות, הייתה החברה הישראלית כיום בתהליכי ריקבון מתקדם. במקרה או שלא, זה כבר נאמר במקורות האסלאם: היהודים יחסלו את עצמם. אך גם כאן, נמצא שחלקים ניכרים מקבוצות זהות שונות בישראל אינן רואות בכך רעה חולה. ביטחון ישראל אף הוא ערך המאבד ממניותיו מעת לעת, הן מצד מי שנמאס להם לשאת בנטל והן מצד מי שאינם רוצים לשאת בנטל. המשמעות היא שתהליך כזה מסכן באופן קיומי את המיעוט היהודי במזרח התיכון. כך יוצא שלאויבי ישראל יש סיבות טובות לאופטימיות. להם יש אתוס מרכזי מוסכם ומשותף לרובם. זהו נשק מנצח אף יותר מהטילים המתוחכמים של מדינת ישראל. הסכין הפלסטינית חזקה ממטוס חמקן ישראלי. האופטימיות שלהם נובעת הן מיכולתם לתחזק את האתוס המעוות שלהם והן ממלחמת היהודים ביהודים. במובן מסוים, אנו קבלני המשנה של אויבינו. שְׂכָרֵנוּ בתבוסתנו ושכרם בניצחונם הקרב ובא. קל להם ליהודים להביס את עצמם. בכסילותם עשו זאת כבר כמה פעמים בהיסטוריה ואשם כל השואות שניחתו ראשינו תלוי רק בצווארנו. כן, הקורבן אָשֵׁם בְּאָשָׁם בלתי נסלח על שיתוף פעולה עם האויב, נגד עצמו.

הזדעזעתם מן הסיוט? קומו מיד מן הכורסה וצאו להצלתה של תפארת מדינת ישראל.