ימי זיכרון ופיוס לאומי

עת למחות ועת לאחות בין הקרעים
מגן דוד על הסדקים

ימי הזיכרון בתודעה היהודית-ישראלית תופסים מקום משמעותי לא פחות מחגי ישראל הנאהבים והנעימים. אפשר לומר שבאופן כללי כל אחד מהם מייצג נתח מרכזי בעם היהודי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מלכד סביבו את רוב העם היהודי בישראל ובעולם. יום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה מאחד סביבו את רוב החברה הישראלית. לא אתייחס במאמר זה לאותם חלקים שאינם מזדהים עם ימי הזיכרון האלה או מבזים אותם. השאלה העומדת לדיון, לאור הכאוס החברתי-פוליטי שפוקד את ישראל בימים אלה, היא שאלת התרומה של מועדים נשגבים אלה להגברת הלכידות החברתית בעם היהודי ובחברה הישראלית.

את העם היהודי פוקדת מחלוקת הרסנית המאיימת על הגדרתו כעם בעל מאפייני זהות בסיסיים אחידים ולכידים. מלחמת ההגמוניה על הגדרת הזהות היהודית בין חרדים לליברליים עברה מזמן את גבולות הוויכוח הלגיטימי. הפסילה ההדדית הפכה להיות אלוהיו של כל אחד מן המחנות. גם מדינת ישראל תרמה את חלקה "הנדיב" למלחמות היהודים אלה באלה. שורה של חוקים ותקנות סביב שאלת הגיור, התפילה בכותל המערבי וחלוקת משאבים בלתי צודקת ללומדי תורה מכל הגוונים העמיקה את הפער שבין יהדות ארץ ישראל ליהדות העולם. התוצאה העגומה היא שרבים מיהודי העולם, שהזדהו עד היום כציונים ותמכו במדינת ישראל ללא תנאי, מתרחקים והולכים מאתנו, מיושבי ארץ ישראל. העם הזערורי הזה מתפרק לעמי-משנה ומוותר על חלקים מהותיים מעצמו ומבשרו. זהו המקום שעל מדינת ישראל לקבל אחריות על הערבות ההדדית שבין חלקי העם היהודי. בישראל חי רוב העם היהודי בחיי רוח ורווחה טובים מאוד במונחים מערביים. העם היהודי בציון צריך להיות אחראי לכל אחיותיו ואחיו בעולם, תהיה זהותם היהודית אשר תהיה. זוהי הציונות בהתגלמותה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שהוא במובנים רבים ה-DNA של כל יהודי העולם, הוא ההזדמנות של מדינת ישראל להציע פיוס עממי בין כל חלקי העם. אינני תמים לחשוב שביום אחד כזה ישכון שלום בין יהודים. אך מי שניחן בסבלנות חינוכית, כהורים אל ילדיהם, יוכל לראות את הפירות העתידיים כבר עכשיו. יום הזיכרון לשואה איננו יכול להסתכם בזיכרון רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. ביום כזה עלינו, יהודי ארץ ישראל, לפעול כדי לשפר את רמת הלכידות בין יהודי כל העולם ומכל קשת הזהויות. יום השואה צריך להיות יום הפיוס של העם היהודי, יום הפיוס שבין יהדות ארץ ישראל ליהודי העולם.

אם לא די במחלוקות הפוקדות את העם היהודי בעולם, הרי שאנו חווים לאחרונה מחלוקת הרסנית נוספת המאכלת כל חלקה טובה בחברה הישראלית. הרפורמות הצפויות והמחאה שכנגד חרגו מזמן מגבולות המחלוקת הלגיטימית. בכנסת ישראל, המוסד הסוברני העליון של מדינת היהודים, אין בנמצא דיונים ענייניים אלא תגרות מילוליות ואף גופניות. גם כאן אנו עדים למלחמת תרבויות בין תפיסות עולם הופכיות הדוגלות בתבוסת היריב הפוליטי, שהוא בסופו של דבר אח או אחות למפעל הציוני. מלחמות יהודי ישראל אלה באלה עומדות להמיט עלינו אסון גדול מנשוא. ימי הזיכרון הקרובים לא יהיו ימים של שלום-בית אלא הזדמנות נוספת לניגוח הדדי בטקסים הציבוריים המקודשים לנו כל כך. ניתן למנוע את ההתדרדרות המסוכנת הזאת אם מדינת ישראל תכריז שיום הזיכרון לחללי מערכות הביטחון הוא יום פיוס לאומי. ביום כזה יציגו כל הצדדים אך ורק מחוות, ויתורים ורעיונות לבניית חברה חסונה, שוויונית וצודקת. אינני דוברם של החללים, אך אני מאמין באמונה שלמה שהם נפלו למעננו, הנותרים בחיים, לא כדי שנאכל אלה את אלה כפי שאנו עושים ביעילות מדהימה. על ממשלת ישראל להוביל את המהלך הזה בדחיפות, ליזום מושב מיוחד בכנסת ולהפיק ממנו שעה אחת של קורת רוח לאזרחים שאיבדו את שלוותם.

למשוואה הזאת יש להוסיף גם את האחריות האזרחית של כל פרט מאתנו. במקום שאין אנשים, נשתדל אנו להיות אנשים. איננו יכולים לתלות הכול בגורמים הרשמיים של העם היהודי או של מדינת ישראל. בימים כאלה על כל אזרח בישראל לשאול עצמו רגע אחד לפני שהוא הולך לישון, מה הייתה תרומתי ביום שחלף לשלום החברתי ומה תהיה תרומתי ביום המחר לשלום עם אחיי היהודים בעולם. עלינו להבטיח לעצמנו שבימי הזיכרון הקרבים ובאים לא נוסיף שמן למדורה. נימנע מהאשמות, נשתמש בלשון נקייה, נחבק את בני המחלוקת שלנו ונדגיש את המאחד והמלכד. כך, אולי נממש את נבואת זכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח, יט). לאמת החברתית, הפוליטית ואף המדעית אין קיום ללא השלום החברתי.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. כל מה שאתה אומר נכון. אין שום סיכוי שהאנשים בעם שלנו ינהגו ככה. אנחנו הולכים ונעשים דומים לשכנינו. כך בלבנון, כך גם מתחיל להיות בישראל.

  2. לכן כל עוד יש דיונים בין הצדדים והקפאת תהליכים על כולם לבטל את המחאות ולקרר את האווירה

  3. הימים הכי עצובים בשנה, הולכים להיות עוד יותר עצובים

  4. אני מקווה כי ההפוגה בהפגנות, חגי ישראל, ההכרה של אנשי הימין שבן גביר וסמוטריץ' לא מסוגלים לכלום, האזהרות של כל המומחים בעולם על הסכנות להתדרדרות ישראל, יביאו כולם את אזרחי ישראל לחזור, להתחבר, ולפעול חיובית ביחד.

  5. אוי ואבוי אם מישהו יתחיל להשתולל פוליטית בעצרות הזיכרון. זה קרה הרי בשנה שעברה. ואם זה יקרה גם הפעם זה יביא לתוצאות קשות

  6. חייבים לקיים את כל הטקסים, אבל לא לשבץ בהם דמויות פוליטיות. אחרת יהיו אירועים לא נעימים שרק יחמירו את המצב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן