בין ימין לשמאל ואי-שוויון

אי-השוויון בהכנסות בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי. המרקם החברתי המורכב וריבוי הרגולציה במשק הישראלי מהווים כר פורה במיוחד לפערים כלכליים. חברה שהיא גם פסיפס אתני-תרבותי וגם נבנית מגלי הגירה, אך טבעי שתהיה לא שוויונית.

אי-שוויון הוא תופעה שלא לגמרי ברור איך להתייחס אליה. "הימין" (במובן הפילוסופי המקורי של המושג, ולא במובן המעוות שמשתרש אצלנו לאחרונה) טוען שאי-שוויון הוא גם הסיבה וגם המסובב של צמיחה. כסיבה לצמיחה – הוא יוצר תמריץ לעבודה קשה, יוזמה ויצירתיות ובכך מניע חדשנות ותחרות. צמיחה כלכלית מיטיבה עם כולם, כי היא גורמת לעליית שכר ולהשקעה במערכות שכולם נהנים מהן, כולל העניים. כמסובב של הצמיחה – אי-שוויון מבטא את הערך האמיתי של הכישורים והמאמץ. בכלכלה המודרנית שמבוססת על חדשנות טכנולוגית, המעטים שיודעים להמציא, לפתח ולחדש הם הקטר שיוצר את עיקר הערך המוסף, ולכן כלכלה צומחת גם תתגמל את המעטים האלה בפער ניכר מכל היתר.

"השמאל" עונה שאי-שוויון גבוה בהכנסות יוצר מתחים חברתיים, פוגע בתחושת השייכות והסולידריות, גורר אי-שוויון בהזדמנויות ומוביל לחוסר ניידות חברתית. לראיה, ניידות בין-דורית במדינות שבהן יש אי- שוויון גבוה, בראשן ארה"ב, נמוכה יחסית. "החלום האמריקאי" הוא אכן רק חלום. מניעת שוויון הזדמנויות לא רק שאינה צודקת אלא גם פוגעת בצמיחה, כי היא לא מאפשרת לכלל הפרטים בחברה למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. הטענה שאי-שוויון הוא תנאי הכרחי לחדשנות טכנולוגית היא טענה שגויה: האנשים המוכשרים ביותר מוּנעים מהגאונות שלהם ולא משיקולי רווח, לדוגמה, הפריצה של ברית-המועצות הסוציאליסטית לחלל הקדימה את זו האמריקאית.

ואולם עצם המושג אי-שוויון הוא בעייתי משום שהוא לא מוגדר היטב. מה מעסיק אותנו באי-שוויון ברמת המיקרו? בחיי היום-יום הוא מרגיז בגלל הנראות שלו – הוא יוצר פולחן לא בריא להשוואה עם הזולת. חשיבות הנראות של אי-שוויון למידת העיסוק שלנו בו מציבה את הבעיה המרכזית במדידה שלו. אי-שוויון בין מי למי? מהי קבוצת ההשוואה כשאנחנו בוחנים את רמת החיים שלנו? נכון שרמת החיים שלי נמוכה יותר מזו של בעל פנטהאוז במגדל יוקרתי שיש לי איתו קשר עין, אבל למה אני צריך להשוות את עצמי דווקא אליו? למה שלא נשווה את רמת החיים שלנו לזו של כלל האנושות? ולמה רק לאלה שחיים עכשיו? למה שלא נשווה את רמת החיים שלנו לזו של אלה שחיו במאה החמש-עשרה?

לפני מאה וחמישים שנה תוחלת החיים, גם במדינות המפותחות ביותר, הייתה כמחצית ממה שהיא כיום. אישה ממוצעת הייתה קוברת כשליש מהילדים שילדה. מושגים כמו "טיול" ו"נופש" היו מוכרים רק לבודדים. רוב הילדים לא הלכו לבית הספר, שלא לדבר על גישה להשכלה גבוהה. למה כל זה רלוונטי? כי ככל שרמת החיים עולה, והיא עולה, מושג אי-השוויון מאבד ממשמעותו. ככל שהטכנולוגיה והידע מתקדמים, ככל שהכלכלה נהיית יותר שופעת, התועלת שלנו – של כולנו – מהחיים עולה לרמות שבהן בעיקר הנראות של אי-השוויון "פוגעת" בנו. אי-שוויון מעצבן, הוא נובח, אבל הנשיכות שלו נחלשות עם הזמן. בשפה של כלכלנים, אי-שוויון בחברת שפע מגרד את התועלת השולית באזור שבו היא הולכת ונהיית יותר ויותר נמוכה.

רק קומה אחת במגדל דירות היא קומת פנטהאוז, וככל שהמגדל גבוה יותר, כך גם יורד שיעור הדיירים שגרים בפנטהאוז, מה שלכאורה מגדיל את אי-השוויון בין הדיירים. רק קו בניינים אחד הוא הקו הראשון לים. רק חלק קטן מהנוסעים טסים במחלקה ראשונה (אחרת אין משמעות להיותה "מחלקה ראשונה"). אבל גם אלה שלא יכולים להרשות לעצמם כרטיס למחלקה ראשונה טסים כיום הרבה יותר מאשר בעבר. ההבדל בין לטוס ללא לטוס הוא לאין שיעור גדול יותר מההבדל בין מחלקה ראשונה למחלקת תיירים. מישהו באמת רוצה לחיות בעולם שבו כולם טסים במחלקה ראשונה או בטיסות פרטיות? נקודה למחשבה לפני שעונים: הביאו בחשבון את זיהום האוויר שכל נוסע כזה מייצר.

אי-שוויון בחברת שפע הוא אי-שוויון מובנה של מותרות מהסוג של דירת פנטהאוז לעומת דירה רגילה שגם היא מצוינת. זהו מושג מטעה. השאלה החשובה באמת היא שאלת העוני. רמת החיים במובנה המוחלט, ולא היחסי, היא החשובה. חשוב שכלכלנים וקובעי מדיניות יתרכזו במדידת רמת החיים לפי קריטריונים ממשיים ומוחלטים ופחות במדדים יחסיים כמו מדד ג'יני או יחס ההכנסה של העשירון העליון לזו של העשירון התחתון. כלכלה שופעת שמבטיחה לכל הפרטים בה חיים ארוכים, מכובדים, מהנים ומעניינים, שמאפשרת מיצוי הפוטנציאל הטמון בכל פרט ופרט וגם שומרת על איכות הסביבה לדורות הבאים זו הכלכלה שאליה אנחנו צריכים לשאוף ואת ההתאמה של המציאות לשאיפה הזאת צריך למדוד.