ב-10 במאי 2021 נפתח מבצע "שומר חומות". קצת יותר משנה חלפה מאז הותקפה ישראל במטחי רקטות שיצאו מרצועת עזה אך התפשטו אל תקריות, הפרות סדר ואירועים משמעותיים במספר רב של יישובים וערים. ביניהן בלטו העימותים בערים מעורבות שונות. את כל זה אנחנו יודעים. הרי היינו כאן. אך מה מצבנו כיום, שנה לאחר אירועים אלה?
השנה האחרונה הזכירה לי יותר ויותר תקופות אחרות בהיסטוריית המדינה. כאלו שהתרחשו קרוב להקמתה. פעולות הפדאיון של תחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. ארגוני טרור (יחידים או קבוצות) ניסו לפרוע, להרוג ולהשליט אימה בשטחי מדינת ישראל הצעירה. אני בטוח שהיסטוריונים יודעי דבר מיד ישלפו את ההבדלים בין "אז" ל"היום", אך הרשו לי להיות שטחי. האווירה היא כנראה הדבר שמטריד אותי יותר מכול. אז איך הייתם אתם מתייחסים אל האירועים של החודשיים האחרונים, שבמרכזם גל טרור, מאורעות אל-אקצא, הרמדאן וכל מה שקורה בסיפור הפוליטי?
כשמלמדים אותנו באקדמיה שיטות מחקר כמותניות, אנו לומדים לבחון סטטיסטיקות וסטיות תקן, להפריד מוץ מבר ולהסתכל על התמונה הגדולה. עם זאת, ענף אחד של שיטות המחקר בודק מקרים פרטניים, לא מרובים, ומנסה להסיק מכך מסקנות על אנשים, אירועים ועל העתיד בכלל – שיטות מחקר איכותניות. לכן הרשו לי להציג בפניכם מספר קטן של אירועים שטלטלו את הווייתי בעת שהתרחשו:
המקרה הראשון התרחש ביום הזיכרון לחללי צה"ל במאי האחרון. הוזמנתי על ידי ידיד להיות נוכח באנדרטה לזכר אנשי "משמר הירדן" שנפלו או נשבו במלחמת העצמאות. בזמן שישבתי לי על סלע הגיעו שני אוטובוסים של תלמידי המכינה הטכנולוגית המשתייכת ל"מדרשת הגולן" שבחספין. התלמידים והמדריכים שפרקו מכלי הרכב ופנו לכבד את האתר כמו גם ללמוד על המאורעות שהביאו לנפילתו של קיבוץ משמר הירדן, התפרסו בין האנדרטה לחורבות הקיבוץ ההרוס. בזמן זה חלפו על הכביש המוביל לרמת הגולן שני כלי רכב פרטיים ובהם (זאת הבנתי מיד) תושבים דוברי ערבית. הם פתחו את חלונות המכוניות, האטו, ופתחו במטר גידופים וקללות. למותר לציין כי הנערים חובשי הכיפות היו "אוכלוסייה מזוהה". הקללות לובו בתנועות ידיים מגונות ובהשלכה של חפצים מהמכוניות. אני, שכבר נכנסתי לאווירת יום הזיכרון, הייתי מזועזע אך רשמתי לעצמי לסמן את המאורע כ"חריג".
והנה, בימים האחרונים עצרתי בצומת מחניים (שליד קיבוץ מחניים בגליל העליון, בואכה "כביש תיש", מסעדת ההמבורגרים הגלילית והמצוינת) לאסוף דבר מה. בעת שישבתי במכוניתי עברו נערים, גם הם דוברי ערבית, בדרכם אל האוטובוס שהמתין להם. כשעברו ליד הרכב שלי, הם הלמו בכוח רב על שמשות הרכב שלי. המעשה לווה גם בקללות עסיסיות להדגשת המסר. זינקתי ממקומי, באינסטינקט ראשוני לצאת מהאוטו ולהעניק להם נאום חינוכי על נימוס ודרך ארץ, שכנראה נחסכו מהם בילדותם. אך כאשר ראיתי את מספרם הגדול ועשיתי חישוב סד"כ, החלטתי בשבריר שנייה להבליג ונשארתי במקומי.
ובמקרה השלישי, ידידי המשמש מדריך באגמון החולה תיאר בפני עשרות מקרי ונדליזם של ציודים באגמון על ידי צעירים דוברי ערבית. מזריקות אופניים וקסדות אל תוך מי התעלות ועד מעשי השחתה רבים ומכוונים של ציודים, ברזי מים, מתקנים ועוד. חלק ניכר מהמעשים מלווים במשפטים בערבית המצביעים על כך כי המבצעים מודעים למעשיהם ועושים זאת במכוון.
אופיין של שיטות המחקר האיכותניות גורם לי להיזהר בשיפוטיי. אך האם איננו עדים למגמה? לכיוון? האם האירועים המתרחשים בדרום ובצפון הארץ אינם מציבים בפנינו עוד תמרור אזהרה? מה עוד צריך להיעשות כדי שנבין שלפנינו מגמה של שינוי, ואולי נתחיל כולנו להיערך להתעצמות הסכסוך היהודי-ערבי? אם לא נתחיל בהיערכות זו, סביר להניח שבעוד זמן קצר נשאל את עצמנו בפליאה: מתי "זה" קרה? האם נדמינו לקורי עכביש? או שמא לקורי פלדה?
13 תגובות
יורם
אתה לא טועה
כך חוויתי את אירועי אום אל פאחם ספט 2000 שתוצאתם היתה וועדת אור האסונית שפירותיה ניכרים באירועים שחוויתה
תופעה שהולכת ומתפשטת
נורא
אלו אירועים שהם לא מסתיימים ולא מתחילים עכשיו
הם החלו אי אז בשנת 64 לפנה"ס כשפומפיוס מגנה (שליש מהטריומווראט הראשון ששלט ברומא אז). נאלץ בעל כורחו להכריע בשאלת השליטה שהיפנו כלפיו האחים החשמונאים שרבו על ירושת אימם שלומציון והשליטה במדינת החשמונאים. כבר אז התגלתה התכונה השלטת בנו, תכונת ריב האחים, תכונת חוסר ההסכמה והרצון הפנימי לנצח תמיד את הויכוח הפנימי… תכונה זו של שנאת אחים החריבה את הריבונות היהודית בארץ, החריבה את המקדש, המשיכה לסכסך בין צדוקים לפרושים, בין קראים להלכתיים, בין ספרדים לאשכנזים, בין מתנגדים לחסידים, בין חרדים לחרד"לים לציונים לחילונים, בין הגנה לאצ"ל, בין מפא"י לחרות בין עבודה לליכוד בין פולנים למרוקאים, בין ימנים לשמאלנים, בין יהודים לישראלים ועוד ועוד ועוד וכל זמן ששנאת האחים תשלוט בנו ושליטינו ו/או הטוענים לשלטון ידאגו לטפח אותה, אין לנו סיכוי כנגד הבאים לכלותינו. התופעה שציינתה שמתגברת היא רק מראה לחולשתנו אנו….
אחים?
יורם רבובסקי נכבדי,
אכן מאמר מעורר מחשבה. כמו שכתבו המגיבים שלעיל, התופעה אינה חדשה ומלווה אותנו כבר שנים רבות. הדבר מהווה ביטוי ברור, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר של חלק מערביי ישראל לנרטיב הלאומי המלווה אותם ואשר הם מתחנכים לאורו. אני יכול לכתוב על מקרים רבים, הדומים לשלושת המקרים שעליהם כתבת, שהייתי עד להם במשך השנים. אינני חושב שהתופעה תיעלם. להפך, כאשר יתרחש "סיבוב" לחימה נוסף, נהיה עדים, למרבה הצער, להתעצמות התופעות הללו, כולל בתוך גבולות הקו הירוק. יחד עם זאת אנו חייבים לתמוך באותם צעירים ערבים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית וללכת לקראתם בכל מה שאפשר. זאת מתוך תקווה שחלקם בציבור הערבי ילך ויגדל עם חלוף הזמן.
ברשותך, אני מקווה, אבקש להעיר בקשר ל"משמר הירדן". יישוב זה לא היה קיבוץ כפי שכתבת אלא מושבה שהייתה מיושבת על ידי בית"רים. הם הגנו על יישובם בגבורה רבה במלחמת העצמאות נגד גדודי צבא סורי שפלשו מערבה דרך גשר בנות יעקב. הם מנו סה"כ כ- 70 אזרחים, כולל נשים. כרבע מהם נהרגו והיתר כולל כמה נשים הלכו לשבי הסורי והושבו לישראל אחרי כ- 13 חודשים. פרשת נפילת "משמר הירדן" זו אחת הפרשיות הכואבות ביותר שהתחוללו במלחמת העצמאות. נטען שבשל שיוכם הפוליטי הם הוזנחו על ידי מוסדות היישוב. בזמן שהם שהו בשבי אדמותיהם, שהיו בבעלות פרטית, נמסרו לקיבוץ גדות. הנושא כולו הושתק ואך מעט מאד מאזרחי ישראל מכירים את הסיפור המחפיר הזה.
בהזכירי את סיפורה של "משמר הירדן" כמובן בתגובה למאמרך שלעיל, אולי אני עושה חסד עם זיכרונם וגבורתם של הגיבורים הללו.
יורם יקירי,
בין כל הדברים העצובים שמתחוללים כאן, הוספת על צערי. הבוקר, שישי, שוחחו ברדיו על שני דברים: נבחרים שאין שום קשר בין מעשיהם לבין טובת המדינה, קרי – אנחנו; אפשרות של יהודים להכנס, למשל למזרחה של ירושלים או לכפרים דוברי ערבית בלי לסכן חייהם. מנגד – כל ערבי יכול להסתובב בכל ישוב יהודי בשלום ולצאת בשלום ואולי גם עם ברכה. אני בדילמה: מצד אחד, מבחינתי – הם חייבים להיות שותפים באחריות למדינה ולכן שמחתי על שיתופם בממשלה, מצד שני הם או בוחריהם אינם רוצים בקיומה של מדינת ישראל. קטונתי מהתרת הקשר המסובך הזה. אני סובבת בתל אביב ובנותיה – מדינה יהודית; אני סובבת בגליל – מדינה ערבית. חוץ מאשר להודות באמיתות האלה, עם כל הצער, קשה לי לחשוב על פתרון. אולי תחילתו במה שעשית, להודות באמת. שלך בהכנעה.
זה קורה כל יום במדינה שלנו במאות פעמים ומספר המקרים רק עולה.
יורם ידידי,
תודה על השיתוף, ולאור התחושות (גם אם לא מובהקות סטטיסטיות) של עויינות מתגברת, השאלה אכן במקומה. אבל האם אכן מקורו של אותו זלזול, אלימות או איבה, נעוץ ברגשות לאומנים ? או אולי זה ביטוי לעבריינות שמרימה ראש בגלל העדר משילות?
שילוב של שני הגורמים ביחד שגם מזינים אחד את השני.
היום זה קרה ביהודה ושומרון כשהתוקפים הם נערי הגבעות. זה לא פחות מסוכן.
זה מתבשל כבר הרבה זמן
אבל כעת זה מתפרץ וקשה יהיה לעצור את זה
יותר ויותר מקרים כאלה. מה יהיה?
אבל מבלי להמעיט בגודל הבעיה, לא לשכוח כי ביהודה ושומרון יש יהוכים שמתנכלים לערבים