מה הבעיה בחוק הלאום?

היכרות מחודשת עם חוק הלאום ומשמעויותיו
תמונה של גדעון
ד"ר גדעון שניר

חשיפת שמו של הלוחם הדרוזי שנהרג במהלך מבצע בעזה הציפה מחדש את סוגיית "חוק הלאום", שערביי ישראל רואים בו חוק מפלה ובעיקר מעורר תגובות כעס ועלבון בקרב בני העדה הדרוזית, שאף על פי שכרתו ברית דמים עם היהודים חשים שהחוק מציב אותם בעמדה של "אזרחים סוג ב". הדרוזים חשים שהם ראויים לשוויון מלא, ולפיכך ביקש ראש העדה הדרוזית השייח מואפק טריף "לתקן את חוק הלאום, בדרך של עיגון עקרונות מגילת העצמאות לשוויון זכויות חברתי ומדיני, ואזרחות מלאה ושווה, וכן לעגן את מעמד העדה הדרוזית וזכויותיה".

בכנסת יש קולות הקוראים להוסיף לחוק הלאום את השוויוניות ואת אזכור העדה הדרוזית, אם לא למחוק את החוק כליל ולהסתמך על מגילת העצמאות בלבד. מנגד ניצבים תומכי החוק, המסרבים לכל שינוי, במיוחד לנוכח פרעות תשפ"א, ההסתה ואירועי הטרור בתוככי המדינה בחודשים האחרונים. לפנינו הזדמנות לערוך היכרות מחודשת עם החוק ומשמעויותיו, טרם הציבור יכריע את עמדתו בוויכוח זה.

מהו חוק הלאום?

בעיקרו החוק קובע את זכותו הבלעדית של העם היהודי לממש את זכותו הטבעית להגדרה לאומית בארץ ישראל, כפי שעומד ביסוד הכרזת עצמאות המדינה, שלפיה מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי ולא של עמים אחרים.

יש לציין כי אין בישראל חוקה משפטית מוסכמת, וכתחליף לכך נסמכת מערכת המשפט על סדרה של חוקי יסוד שנחקקו מעת לעת על ידי הכנסת, כמו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", המעגן את זכויות הפרט במדינה, כולל חופש הדיבור, חופש העיסוק וכדומה. חוקי היסוד מהווים אמת מידה להכרעות בתי המשפט.

אלא שנוצר מצב שכמעט כל החלטות בתי המשפט בישראל בחנו את יחסי הפרט מול המדינה תוך העדפת זכויות הפרט והתעלמות מההשלכות על טובת הכלל. חוק הלאום ממלא חלל זה באופן המחייב את מערכת המשפט לבחון את השלכות החלטותיה גם במידה שהם עונים לאינטרס הציבורי כחברה וכלאום. חשיבות מיוחדת נודעת לכך לנוכח תביעות מיעוטים בישראל לאוטונומיה חברתית ותרבותית, שינוי הגדרתה ל"מדינת כל אזרחיה", שלא לדבר על אי הכרה בלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל.

בתמצית: חוק הלאום קובע את זהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית כפי שנקבע במגילת העצמאות. הוא קובע את סמלי המדינה, הדגל, ההמנון ומנורת הקנים, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל והיותה מדינה יהודית ודמוקרטית. החוק מדגיש את הקשר בין המדינה ליהודי התפוצות, את חוק השבות ועוד.

שני שינויים לעומת הסדר הקיים: האחד מתיר להתיישבות היהודית את מה שקודם היה מותר לערבים ואסור על היהודים – להקים יישובים קהילתיים נפרדים. והשני – החוק קובע את העברית כשפה הרשמית של המדינה ואת הערבית במעמד מיוחד אך לא כשפה לאומית שנייה. ההכרה בשפה העברית כמאפיין מרכזי של זהות לאומית פירושה שמדינת ישראל אינה מדינה דו-לאומית וגם לא מדינה דו-לשונית.

חוק הלאום נדרש להתמודד עם טענות כמו פגיעה בזכויות הפרט, אך הובהר שאינו פוגע בחוקי יסוד המעגנים את חופש הפרט והוא בא להשלים את החסר ברכיב מרכזי בחוקת הזהות הלאומית. יחד עם זאת תיתכן התנגשות בין שני החוקים, כמו בדיון בסוגיית "איחוד המשפחות", שבחסותה התאפשרה הגירה חד-צדדית של יותר ממאתיים אלף פלסטינים לתוככי המדינה בשל נישואים עם בן זוג או בת זוג ממדינת אויב. כאן יידרש בית המשפט להכריע בין היעד הלאומי לשמר רוב יהודי לבין פגיעה בזכות הפרט לקבוע את מקום מגוריו ודווקא במדינת ישראל.

הטענה שחוק הלאום הוא חוק גזעני אינה עומדת במבחן המציאות, ולראיה המצב הקיים במדינות לאום אתניות רבות אחרות, למשל רוב מדינות אירופה. הכרה בזהות הלאומית של המדינה בהיותה דמוקרטית איננה פוגעת בזכויות של קבוצות מיעוט. בהתאם לכך גם מועצת האו"ם חזרה בה מהגדרה "ציונות היא גזענות" בשנת 2015.

ביקורת העולה במיוחד בימים אלה היא היעדר סעיף בחוק המעניק שוויון למיעוטים. התשובה לכך היא שחוקי הפרט והאזרחות הקיימים מבטיחים שוויון אזרחי לכל תושבי המדינה ללא הבדל דת, גזע או מין. חריג הוא "חוק השבות", הנאמן למטרה העליונה לקיים בית לאומי לבני העם היהודי בארץ ישראל. יתר על כן, שוויון אזרחי מלא מחייב גם עמידה בחובות אזרחיות וחברתיות, אך במציאות רוב בני המיעוט המוסלמי פטורים משירות ביטחון חובה ועוד פוסלים כל השתתפות בשירות לאומי חלופי, מחשש שישתמע כהכרה בריבונותה של מדינת ישראל. התביעה לעגן בחוק הלאום את השוויון בהקשר הלאומי, משמעו להכיר בקיומה של מדינה דו-לאומית בישראל – ערבית ויהודית, בניגוד לחזון מגילת העצמאות.

המקרה המיוחד של העדה הדרוזית בישראל

יחד עם זאת, במקרה של בני העדה הדרוזית (וגם הצ'רקסית), המבדילים עצמם דתית ואתנית מהמגזר הערבי-מוסלמי – הם קשרו את גורלם בברית אחים עם ישראל וממלאים את כל חובותיהם האזרחיות, ולכן ראויים לאזכור בחוק כשותפי אמת. יש להבטיח שמלוא הזכויות האזרחיות – לא המדיניות – ישימות לגביהם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. במגילת העצמאות ישראל מוגדרת היטב כבית לאומי ליהודים. כתוב שם בפירוש שמדינת ישראל הוקמה על ידי היהודים, עבור יהודים לא רק בארץ אלא בכל העולם. כבר במגילת העצמאות מובהר שרק ליהודי העולם יש זכות אוטומטית להתאזרח בישראל. עם כל זאת יש התייחסות לשיוויון כלפי מיעוטים. ערב הקמת המדינה הישוב היהודי ומנהיגיו היו ברובם חילונים. בדרך כלל יהודי ארץ ישראל בניגוד ליהודי התפוצות נקראו אז עברים ולא יהודים. למשל ארגון העובדים: "הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל" אפילו צה"ל הוגדר כצבא עברי ולחיילים הייתה אם עבריה. נראה לי שהמעבר של ההגדרה של הישוב העברי בארץ ישראל כישוב יהודי היה כדי להדגיש את העובדה שישראל היא מדינת כל יהודי העולם. ההתייחסות אל היהודים הדתיים היתה כאל מיעוט ככל המיעוטים שיש לכבד את שפתם, מצפונם והמקומות הקדושים להם. לפי מגילת העצמאות מדינת ישראל יכולה להיות מדינת הלאום היהודי בלי התייחסות לדת. במשך הזמן המדינה שמה כיפה על כל היהודים והתקינה מזוזות על כל דלדותיהם. המדינה הפכה להיות רפובליקה רבנית אורתודוכסית שמפצלת ומפלה אוכלוסיות על רקע דתי. חוק הלאום יוצק שמן על המדורה. אם דרוזי רוצה להזדהות עם הלאום היהודי לא מספיק שהוא ידבר עברית, ישיר התקווה וינפנף את דגל ישראל. הוא גם צריך להתגייר. אתן המחשה פשוטה. יום העצמאות שהוא חג לאומי חל בה' באייר ולר ב 15 במאי. הוא הפך לחג דתי לכל דבר עם תפילות בבית כנסת, לא כמו יום כיפור אבל כמו פורים, או ימי חול המועד בסוכות ובפסח. מי שלא יהודי אין לו חלק בחג הזה. ברוסיה החגים הלאומיים בניגוד לחגים הדתיים נחגגיים בתאריך האזרחי ולא בתאריך הפרובסלבי הדתי. חוק הלאום בסך הכל מיסד את הנטייה להפוך את מדינת ישראל כמדינת רבנית ולא רק ריבונית. ללא הלבשת הכיפה לא היה צורך בחוק הלאום.

    1. גיורא
      יש הרבה ביקורות על חוק הלאום- אבל כמעט ולא נשמע טענה להפלייה על בסיס דתי. למיטב ידיעתי אין בחוק הלאום כל רמז להפליה כזו. זה שיום העצמאות חל ונחגג על פי לוח השנה העברי- מרמז על הזיקה ההיסטורית לעם ישראל במכורתו. די בהכרה שזו מולדת העם היהודי וראוי לכבד את הדגל ואת ההימנון בקימה ללא המלל "נפש יהודי הומיה.."(את זה אני יכול להבין) בדיוק כפי המצופה ממני לכבד את חגיהם של בני המיעוטים כול עוד אינם שורפים את הדגל שלי ומטיפים לחיסולי. ולדרוזים (והצ'רקסים וכול מיעוט אחר ההולך בדרכם) – הממלאים את חובותיהם האזרחיות- יש להעניק את אותם הזכויות האזרחיות כמו ליהודים (מלבד חוק השבות והכרה כבית לאומי)

      1. יש להבחין בין חגים דתיים ובין חגים אזרחיים כולל חגי מדינה. כשקובעים שחגי הדת היהודית הם חגי המדינה ו"מרשים" גם לדתות אחרות לחגוג בצד, זו לא אפלייה אלא הדרה. מה אומר ה' באייר למי שאינו יהודי כהלכה, שאצלו בתעודת הזהות, לא מצויין התארין העברי של יום לידתו? ההדתה של ישראל יוצרת אפלייה דווקא עבור יהודים. יהודי לא מורשה לעבוד בשבת. לא יהודי יכול להיות מועסק בכל אחד מימי השבוע. מזל שנשים בישראל לא חייבות להוציא אישור שהן בתולות כאשר הן מגיעות לחופה כי אז כמעט אף יהודי כוהן לא היה יכול להתחתן בארץ. גם ככה הם לא יכולים להתחתן עם גרושות ואלמנות. ויש גם בעייות של עוד כל מיני פסולי חיתון על רקע דתי. גם לנוצרים קתולים יש אזרחי ישראל בעייה ההם לא יכולים להתגרש בארץ בניגוד לכל הקתולים בעולם. אז היכן השיוויון? יהודי שחי בצרפת מכבד את הדגל ואת ההמנון הצרפתיים אך לא דורשים ממנו לסגוד לסמלים קתולים. אם המדינה הייתה מסירה את הסממנים הדתיים מהחגים הלאומיים היו מתייחסים לדגל ישראל כדגל המדינה ולא כדגל הדת היהודית וכך גם ההמנון אפילו בצורתם ובתוכנם הנוכחיים. אני מדגיש שוב, אין מנוס מהגדרת ישראל כמדינת לאום יהודית אך הגדרתה כמדינת הדת היהודית יוצרת באופן אוטומטית הדרה ואי שיוויון וכל מיני אפליות הן ליהודים והן ללא יהודים וזה בניגוד למגילת העצמאות.

  2. שים לב שיש חלק גדול מתושבי ישראל שהם חרדים, שהם במהותם אנטי ציונים. והם פטורים מגיוס, מקבלים הקלות והטבות, ויש להם גם זכויות הפיכה לאזרחים כאשר הם עולים ארצה, ואולי גם מבלי לעלות

    1. למעיר
      מקבל לחלוטין את ההערה בנודע ל"יחס המיוחד" לו זוכים החרדים משתמטי השירות הלאומי באשר הם. אך זה
      נובע משיטת הממשל הארכאית בישראל המאפשרת למפלגות סחטניות להשיג טובות הנאה סקטוריאליות- שאינן קשורות לערכי המדינה הדמוקרטית וגם לא ל"חוק השיבה". וראוי לתקן עוול זה מוקדם ככול הניתן וגם עוולות – אם יש כאלה- כלפי מיעוטים כמו הדרוזים ודומיהם, ובכלל עוולוןת חברתיות אחרות.
      אין בכל זה כדי להחליש את הצדקת הצורך בחוק הלאום.

  3. אין ספק שיש כאן קושי גדול
    האפליה לטובה של היהודים בנושאים קריטיים היא מסוג שלא קיים למיטב ידיעתי בשום מדינה נוספת

    1. ל-אתה
      הכל יחסי, למשל שירות צבאי חובה ליהודים ולא לערבים יכול להיחשב "אפלייה קריטית" לטובתם! או ההיתר לשאת נשים מרובות לבדווים ואסור ליהודים, כמו גם היתר "איחוד משפחות" חד-צדדי המאפשר הגירה מארצות אויב.. או היתר לסטודנטים ערבים להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית להסתופף באוניברסיטאות שלהם- בעוד שאסור ליהודים להיכנס לתחומי הרש"פ (מחשש לחייהם) ועוד. הכול -יחס מיוחד המוענק לקבוצות מיעוט במסגרת הדמוקרטיה הישראלית
      "אפליות" אלו אינן תוצאה של חוק הלאום שהוא נושא הדיון כאן- אדרבא!

  4. יש עם החוק בעיות. אבל אין דרך אחרת. כל אלטרנטיבה גרועה יותר.

  5. למה רב בכיר שמקבל משכורת מהמיסים שלנו אמר השבוע על שר החוץ שהוא כמו נאצי. הוא לא שירת בצבא אבל לו ולצאצאיו יש זכויות שאין לדרוזי שהיה קצין בכיר ביחידה מובחרת ונהרג בהגנה על הארץ ולצאצאיו אין חלק מהזכויות.

    1. היכן הבעיה?
      אני תומך במתן זכויות שוות לדרוזי וליהודי, אלו זכויות למיטב ידיעתך יש ליהודי שנמנעות מהדרוזי? (מלבד זכויות החרדים שגם היהודי החילוני אינו נהנה מהם) ואם יש- לתקן מיד
      אגב- יש יהודים חילונים רבים המשתמטים גם הם משירות לאומי כמו החרדים. אך זו אינה אפלייה אידאולוגית אלא תוצאה של ניצול ציני של קוניוקטורה פוליטית. לגבי הרבי והנאצים? חרפה!

  6. אם לא מקבלים את חוק הלאום, אי אפשר לקבל את ישיבתנו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי