טובת הפרט או טובת הקולקטיב?

הוויכוח הסוער סביב חוק האזרחות, מצריך אותנו לשוב לשיעורי המולדת בכיתה ד', לימים שבהם ניסו האבות המייסדים ללמד אותנו למה אנחנו פה ולשם מה הוקמה מדינת ישראל. ראוי אפוא להזכיר שמדינת ישראל הוקמה כדי להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ-ישראל לדורות רבים ככל האפשר. בהכרזת העצמאות נקבע אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. דמוקרטיה היא שיטת הממשל הראויה לניהול החיים האזרחיים. עם הזמן נדמה שה"דמוקרטיה" זכתה למעמד עדיף על פני "הלאום" (מדינת כל אזרחיה). ברוח זו נחקק גם "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" המאדיר את זכויות הפרט על פני זכויות הקולקטיב – הלאום. הקונפליקט שהלך והתרחב בין שתי התפיסות, חייב איזון על ידי "חוק הלאום" המאפשר למערכת המשפט לשקול בהחלטותיה לא רק את טובת הפרט האולטימטיבית, אלא גם את טובת הלאום!

המתח הזה חוזר עתה בדיון ב"חוק האזרחות" שמטרתו ניסוח כללים שיקבעו מי רשאי להתקבל בשערי המדינה ולזכות בתואר "אזרח" על הטבותיו וחובותיו. "חוק השבות" מעניק לכל יהודי באשר הוא זכות להצטרף למדינת היהודים, אך ישנם גם זרים שמעוניינים, משיקולים שונים, לחיות בישראל. לפיכך, למרות ההאדרה המסורתית של מושג ה"גר", המטיף לקבלה ואימוץ הזר לחיקנו, נאלצת המדינה לשקול היבטים נוספים העלולים לפגוע במטרה העליונה שלשמה הוקמה. כמו במקרה של "איחוד משפחות" בקרב הפלסטינים משני צידי הקו הירוק ואחרים (מסתנני עבודה, שוהים לא חוקיים וכו').

מסתבר שבמהלך השנים הצטרפו למדינת ישראל בחסות "זכויות הפרט – איחוד משפחות" כ-150 אלף פלסטינים רשומים מהגדה ועזה (המוגדרות מדינות עוינות), וההערכה היא שיחד עם המצטרפים ה"לא רשומים" מספרם מגיע לכ-300 אלף! חלקם ביקשו לשפר את איכות חייהם וחלקם כדי לממש את "זכות השיבה" הזוחלת. רשויות הביטחון בישראל מזהות בכך סכנה ביטחונית ארוכת טווח. מנתוני השב"כ ניתן ללמוד שרוב המחבלים הערבים הישראלים הם צאצאים של איחוד משפחות. הסכנה היא שאם לאחד ההורים יש משפחה בעזה או ביו"ש, הם יכולים להיות נתונים להשפעה גוברת של ארגוני הטרור, כפי שבא לידי ביטוי בהשתתפותם של בני הדור השני בפרעות מאי 2021 ושל הבדווים בנגב. נוסף על כך תיתכן הפרה ארוכת הטווח של האיזון האתני בישראל, העלולה לסכן את קיומו של הרוב היהודי לכדי מדינה דו-לאומית אחת.

חסידי "זכויות הפרט" קובלים על פגיעה בזכות הבסיסית של אזרח ישראלי להינשא למי שיחפוץ. מנגד, התומכים בחוק האזרחות טוענים כי אין כל איסור על נישואים עם בחירי/ות ליבן/ם, אך מגורים ומתן אזרחות לבני/בנות זוג ממדינות עוינות הוא עניין שנתון לשיקולים רחבים יותר. ישראל הדמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שלא לפקח באפקטיביות, כולל מגבלות על תנועת ההגירה במסווה "איחוד משפחות" שאינו מסתיים בבני הזוג אלא מתיר הצטרפות המשפחה המורחבת לתנועת הגירה חד-סטרית לתוככי מדינת ישראל.

כאשר אישר בית המשפט את תקנת השעה (2003), הוא דן בהתנגשות בין הזכות להקים משפחה דווקא בישראל ובין הזכות לחיים שעלולים להיפגע מהטרור, וקבע שאומנם הקמת משפחה היא זכות חוקתית, אלא שאין חובה לקיים זכות זו דווקא בישראל. יש לציין שחרף מגבלת האיחוד, עדיין יש שיקול דעת למשרד הפנים לאשר חריגים על בסיס הומני.

אכן קיימת פגיעה מסוימת בזכויות אדם אבל היא מידתית נוכח צורכי הלאום בדמוקרטיה מתגוננת. הם יכולים לגור ברשות הפלסטינית או בישראל אבל לא לקבל אזרחות. החוק מבקש להוריד את המוטיבציה להגירה לישראל קודם כול מטעמי ביטחון ואחר כך מטעמים דמוגרפיים. הציבור יידרש להחליט מי משני הערכים (טובת הפרט או טובת הקולקטיב) ראוי לעדיפות במקרה זה.