50 גוונים של אלימות: אישית, חברתית, קבוצתית

האלימות פושה בחברה הישראלית והורסת אותנו מבפנים
תמונה של ניצה
פרופסור ניצה נחמיאס

השבוע נחשפה ב"ידיעות אחרונות" העובדה המדהימה שהתפרצויות של אלימות קשה הופכות להיות דבר קבוע בכל המסגרות של מערכת החינוך. האלימות כוללת ונדליזם והתקפות פיזיות ומילוליות הן על תלמידים והן על עובדי ההוראה.

החדירה של בעיית האלימות למערכות החינוך והמעורבות של ילדים צעירים ובני נוער חייבות להדאיג כל אזרח ואזרחית במדינה, ולא רק הורים לילדים הנמצאים במסגרות חינוכיות. אלימות היא תופעה אנטי-חברתית המערערת את יסודות החברה ומונעת קיום חברה בונה, פורייה ומשגשגת.

הפסיכולוגים רואים בתופעת האלימות יסודות סדיסטיים, בעיקר הרצון והכוונה לפגוע ולהרע לאדם אחר או לקבוצה אחרת. יצר הסדיזם הנעוץ בהתנהגות אלימה, שביסודו הנאה הנובעת ממראה הסבל שנגרם לאדם המותקף, הוא ביטוי ברור לרוע ולחוסר אמפתיה. ככל שהסבל גדול יותר, כן גדלה ההנאה והסיפוק מהאלימות.

נושא האלימות בחברה הישראלית מטריד אותי מאוד. תופעת האלימות מוגדרת כ"שימוש בכוח המיועד לגרום סבל או להזיק, או להרוג מישהו, תוך שימוש באמצעים הרסניים שכוללים כוח". הגדרה אחרת אומרת ש"אלימות היא התנהגות שמביעה כעס קיצוני". כל ההגדרות מתייחסות לשימוש באלימות שלא לצורך הגנה עצמית. כאשר אדם חש סכנה לחייו, שימוש באלימות נחשב לגיטימי. ברם אלימות לשמה, אלימות שאינה נחוצה לצורך הגנה עצמית, נחשבת להתנהגות הרסנית, אפילו סדיסטית.

התיאוריה אומרת שיש סיבות שונות וגורמים רבים לשימוש באלימות. אלימות יכולה להיות תוצאה של תסכול עמוק, כשאדם מרגיש שנגרם לו עוול או שנלקח ממנו משהו שמגיע לו ושייך לו. אלימות יכולה להיות תוצאה של חיים בסביבה אלימה או התנסות בטראומת ילדות או חינוך בבית לאלימות. ידוע שאנשים שסבלו מאלימות כשהיו ילדים, לעיתים קרובות הופכים להיות אלימים כלפי משפחותיהם.

כאמור, נושא האלימות בחברה הישראלית מטריד אותי. אני, כמו כל אזרח אחר במדינה, נתקלת באלימות בכביש, באלימות בתור לרופאה, באלימות במגרש חניה, באלימות בכנסת ישראל, באלימות של משפחות פשע, באלימות משטרתית ועוד. לאחרונה שבתי וקראתי ספר ישן על אלימות, שהשפיע עליי מאוד, "הציפור הצבועה". הספר פורסם לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מתאר חיים של ילד בן שבע בפולין בזמן המלחמה. ברם הספר לא עוסק בשואה, לא מתאר את מחנות ההשמדה ואפילו כמעט לא מזכיר את הנאצים ואת הזוועות של ה-SS. הספר עוסק באלימות של חיי יום-יום, בתרבות של אלימות, בהתנהגות אלימה שהופכת כמעט לנורמה; הוא מתאר אלימות על כל סוגיה וגווניה ובעיקר באכזריותה, שמגיעה לתהומות סבל אנושי בלתי יתואר.

קשה לחשוב על סוג או אופן אלים שהילד המספר לא מתנסה בו, החל בעינויי גוף, כמו הכאות במכשירים שונים, וכלה בהשלכה לבור שופכין גדול של צואה, שהילד כמעט נחנק וטובע בו. במהלך 225 עמודים מתאר הסופר סצנות של אלימות שלא יתוארו. והילד לא מבין מאין נובעת האלימות כלפיו? הוא לא חטא, לא הרגיז אף אחד, מדוע מענים אותו? והעיקר – מדוע איש אינו מתערב כדי להפסיק את אין-סוף ימי העינויים? מדוע אפילו כוח עליון, אלוהים או השטן, לא מפסיק את מסכת העינויים שעוברת עליו?

הייחודיות בתיאורי האלימות בספר היא שהילד טוען שההתנהגות האלימה כלפיו היא פשוט תוצאה של רוע לב. אלימות היא כאשר אנשים רעים עושים מעשים רעים. הוא מסביר שאלימות היא פשוט רוע בהתגלמותו. הרוע טבוע בליבם של אנשים רעים כזרעים אשר נזרעו בנפשם, והרוע הזה מניע אותם לבצע פעולות אלימות שאחרת אי אפשר להסבירן. האנשים הרעים, הילד המספר טוען, אינם חשים אהבה, אמפתיה או חברות. הרוע שולט באנשים הרעים באופן מוחלט. נוסף לשליטה ברגשותיהם הרוע שולט גם במחשבותיהם ובתודעתם. הם נהנים להשתמש באלימות, והסבל שהם גורמים לזולת גורם להם הנאה רגשית. הם גם מרגישים עוצמה ושליטה, דבר שמגביר את תחושת הערך העצמי שלהם. רגשי אהבה, אמפתיה ועזרה לזולת נחשבים בעיניהם כחולשה ותבוסה.

ישראל היא ללא ספק חברה אלימה. הבעיה שלנו כחברה אלימה היא – כיצד להתמודד עם העדר החמלה, העדר הסובלנות, העדר האמפתיה? מה עושים כדי לשנות את תרבות האלימות, כדי לחסל את ההתנהגות הדורסנית? למשרד החינוך אין תשובה. תכניתה של שרת החינוך ד"ר שאשא-ביטון למלחמה באלימות היא "תכנית ממוחזרת, מהמגרה, ואינה מענה אמיתי להתמודדות עם צונאמי תופעות האלימות הקשות בבתי הספר", כדברי מנהלי בתי הספר. אם לא נמצא דרך להתמודד עם תופעת האלימות, האזרח הישראלי יהיה מצוי בסביבה ובחברה הרסנית באופיה ובתוצאותיה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. ממש מפחיד מה שקורה בחברה הישראלית. פעם היינו אחים. תראו כמה זה קשור למאמר של עוזי ברעם על אמסלם שפורסם כאן שילשום.

  2. תודה על המאמר. אלימות זה הנגע המאיים ביותר. לאין שיעור יותר מהקורונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'