שוב שכחו את הזקנים בתקציב המדינה

תקציב המדינה, שאושר בימים אלו, מכיל נושאים כמו ליטוף חתולים והקמת מסגרות ספורט, והרי הוא, לדעת יוצריו, תקציב שאין שני לו.

האומנם? האם כל מי שצריך קיבל את צרכיו? האם בני הגיל השלישי, קרי הורינו או סבינו וסבתותינו, קיבלו מימון להעלאת קצבת הזקנה והשוואתה לשכר מינימום ומימון לתכנית לאומית למיגור האלימות, ההתעמרות וההתעללות בזקנינו? האם הם קיבלו תקצוב לתכנית לאומית למאבק בבדידות, המוגדרת כאויב מספר אחת של הזקנה? התשובה היא לא ולא.

תוחלת החיים הולכת ועולה כל שנה ומביאה לעלייה דרמטית במספרם של אלו המהווים את שכבת הגיל השלישי. כיום מדובר בכ-11% מהאוכלוסייה, היינו כמיליון ושלוש מאות וחמישים אלף מתוך תשעה מיליון בני אדם החיים במדינת ישראל. פלח אוכלוסייה זה מרשים לא רק בגודלו, אלא גם במהות, ברמה, בסיווג וביכולות של האנשים המרכיבים אותו. האם מספרים אלו מרשימים את ההנהגה הישראלית? האם מישהו רואה את האפשרויות האדירות הגלומות באוכלוסייה זו?

הציפייה של כותב מאמר זה היא ליחס אחר של החברה הישראלית לזקניה, אך ציפייה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. חלקנו הופך אותם ל"שקי אגרוף" – נתוני סקר הלמ"ס האחרון מצביעים על כך שכמעט כל זקן חווה מקרה של התעמרות או אלימות או התעללות. חלקנו רואה בהם נטל על החברה, שכן "העולם שייך לצעירים". אפילו ברמה הממשלתית ההתעסקות מתמקדת רק בנזקקים שבין זקנינו, בשעה שרובם יכולים לתרום לחברה תרומה בולטת. אבסורד לחשוב עד כמה גדול הפער בין הביצוע לפוטנציאל המשתמע מהנתונים האלו.

הטיפול והארגון של הנושאים הכרוכים בזקנה מתרכז כיום בשלושה מוקדי פעילות, ואלה אינם מסונכרנים זה עם זה: המגזר הפרטי-עסקי, הארגונים החוץ-ממשלתיים והממשלה. בכולם אין שליטה מרכזית, ובייחוד נכונים הדברים לגבי המוקד הממשלתי – ראו כמה משרדים עוסקים באותו אזרח ותיק או באותה אישה זקנה. ריבוי העצים ביער רק מרע את מצב הזקנים.

המוקד הראשון הוא ארגוני המגזר הפרטי-עסקי, והם מרכזים טיפול בצורכי האוכלוסייה שמרכיבה את הגיל השלישי, הן טיפול מוסדי והן מיצוי צרכים יום-יומיים, כמו טיפולי רפואה ובריאות וטיפול בצורכי בית יום-יומיים, למשל לחצן המצוקה או תקלות ביתיות מוכרות. במוקד זה בולטת המקצועיות, אך גם התחרות האגרסיבית, שרק פוגעת באספקת השירות לזקן.

המוקד השני הוא הארגונים החוץ-ממשלתיים (NGO) המרכיבים את המגזר השלישי. מדובר בארגונים התנדבותיים כארגוני צדקה, סעד וסיוע, וארגונים כמו 'אש"ל' של הג'וינט. ארגונים אלה פעולתם טובה ברוב המקרים, אך גם ביניהם התחרות מזיקה, ובעיקר חסרה שליטה של אדם אחד בפעילותם.

המוקד השלישי הוא הגורם הממשלתי. גורם זה, שהיה חייב להיות הרגולטור של כלל הפעילויות, מפוצל למספר יחידות קטנות ועוסק בנזקקים, שהם מן הסתם החלשים ביותר – סך של מאתיים אלף איש בקירוב. באלו מטפלים היום מספר גופים, ופעילותם המצומצמת מתאפיינת בשני מאפיינים מרכזיים: ראשית, פיצול יתר בטיפול בזקן, ושנית, ריכוז הטיפול אך ורק בזקנים הנזקקים או החולים. כאן בולטת מאוד חוסר ההבנה של החברה הישראלית שזקני הדור הנוכחי יהיו שונים מקודמיהם – פחות נזקקים ויותר בריאים, ומכאן שנטל הטיפול בהם יפחת והברכה בעיסוקיהם תעלה ותגבר.

תחומי הטיפול והעיסוק בזקנה רבים ומגוונים, וברור שרק אם יד אחת תרכז את הטיפול בהם נשיג את המטרות בהצלחה – ההצלחה שבני דור העבר שלנו זקוקים לה כל כך. התקציב הנוכחי חייב היה לבטא את הצורך הזה ולנסות להציע לרכז את כל הגורמים תחת ארגון-גג אחד או רשות אחת.

החזון המתואר במאמר זה הינו כזה המתאר "בניין מופלא", בשליטה ובניהול מרכזיים, הבנוי ממספר קומות שבכל אחת הזקן יכול למצות את זכויותיו ואת צרכיו. הצורך בריכוז כלל התחומים בטיפול של גורם אחד הוא צורך קיומי בחברה הישראלית כיום. ראו לדוגמה את הטיפול בניצולי השואה, שכולם זקנים: מצד אחד מטפלת בהם הממשלה, מצד שני מטפלים בהם ארגונים חוץ-ממשלתיים רבים, ולכל ארגון שפה משלו.

אין ספק שחיוני להחזיק גורם אחד שיטפל בצרכים של גמלאי החברה הישראלית. נחוץ גורם המחזיק בתורה, בידע, בסמכויות ובתקציבים המתאימים, כל זאת על בסיס מחקרי ואקדמי מקיף ותוך הפיכת העיסוק בזקנה למקצוע – הגרנטולוג החברתי, שירכז את כלל הטיפול והפעילות סביב זקנינו. תקציב חברתי אמיתי שיביא את ההצעות האלו לידי ביטוי יכבד את עברנו, יטייב את ההווה שלנו וישפר את עתידנו, כמילות הפתגם המפורסם. הגיע הרגע ש"אל תשליכני לעת זיקנה" לא יהיה מנטרה של זמר מתחיל ב"כוכב נולד", אלא יחזור לתפקידו המקורי כמושג תרבותי מרכזי בחיינו.